החיים בשחור ולבן…

בבוקר בהיר אחד, לפני כ-13 שנה, עמדתי מול המראה בדירתנו המגניבה בתל אביב, כשפרצוף מופתע ניבט מולי. הפרצוף המופתע היה שייך לאשה בת 29 בעלת תואר ראשון במדעי המחשב, 2 חתולים, 2 ארנבים, זוגיות בת 5 שנים ושערה לבנה ראשונה אחת.

היא הייתה קטנה, השערה הלבנה, אבל כמה קטנה ככה ממזרה, כמעט שינתה את כל האג’נדה הקיומית שלי באיבחת נצנוץ כסוף חמקמק. ערב קודם עוד פינטזתי על אהבה חופשית, הטלת ביצי חופש וטיולים חובקי עולם ובבוקר שלמחרת כבר הייתי בשלה לנישואים, משכנתא, ילדים וקורסי אפיה.

"מה הבעיה? פשוט תתלשי אותה" אמרתי לעצמי.

"השתגעת? כל החברות שלה יבואו להלוויה" עניתי לעצמי.

"אין בזה שום הגיון, הרי אם תתלשי אותה מהשורש, היא תיחלש ותיחלש ובסוף… היא לא תצמח יותר. כמו ברגליים" מול טיעון מדעי נחרץ שכזה כבר לא יכולתי לעמוד ונחפזתי לתלוש את השערה הסוררת.

Yippee ki-yay motherfucker!
אמרתי בתחושת ניצחון
אבל יכולתי להשבע ששמעתי אותה לוחשת:
I’ll be back
בעודה צונחת על רצפת חדר האמבטיה.

הגישה הטיפולית הזאת החזיקה מעמד יפה בערך עשר שנים, במהלכן התאקלמתי אט-אט אל תוך חיי הבוגרים. בעל, משכנתא, גורי אדם בנוסף לגורי חתולים, דירה בשכונת קריית השרון (נתניה). למעט כמה קרחות פה ושם הכל התנהל לו על מי מנוחות.

אבל כבר אמרו חכמינו שלא לעולם חוסן, ושעוד לא קם המניאק שיעצור את הזמן. בבית הקברות של השערות הלבנות שתלשתי כבר התחילו לקבור בקומות, ואני מבינה שדי, זהו, אולי הגיע הזמן לשקול צבע.

וויאו וויאו וויאו וויאו – אזעקת התקף פאניקה!
מה צבע? מה צבע עדי? מה לך ולצבע עדי? קודם כל יש לך פחד ממחויבות, ולצבוע שיער… וואו זאת חתיכת מחויבות. חוצמזה על כל שערה לבנה שאת צובעת, את מאבדת 10,567 שערות שהן בדיוק, אבל בדיוק 100% את, ולא חבל להשליך את התינוק עם המים? דרושה תכנית חלופית ומהר!

מה הבעיה? חיפוש מהיר בגוגל מעלה שאם אשתה מספיק שייקים ירוקים, אעשה יוגה ואחיה חיים שלווים ורגועים, אוכל "להשיב מלחמה שערה" ו"לתת בראש לשערות הלבנות". I’ll do whatever it takes!

וויאו וויאו וויאו וויאו – אזעקת התקף תמהונות!
מה רוגע ? מה רוגע עדי? מה לך ולרוגע עדי? מי יכול לחיות ברוגע עם כזאת כמות של ילדות וקריירה בהייטק? ותקראי לי מוזרה אבל נשמע לי שיוגה, שייקים ירוקים ו… ובכן שערות לבנות, רק יגרום לך להראות מוזנחת ותמהונית. דרושה תכנית חלופית ומהר!

אז אני פונה לאדם עליו אני סומכת יותר מכל אחד אחר בעולם הזה, לאחותי תמר. היא בחיים לא תעליב אותי סתם, היא בחיים לא תשקר לי והיא תמיד תמיד מקיימת הבטחות. אני מכריחה אותה לנדור נדר ולהישבע באמא שלנו ובספר תורה (נתנייתית או לא?!) שביום בו השערות הלבנות יצאו משליטה, היא תגיד לי. יופי, סוף סוף אפשר להירגע. כל המתח הזה לא טוב לשערות הלבנות.

כך נמשכו להן עוד כשלוש שנים. מדי פעם אני מציצה בדאגה במראה, דנה ביני לבין עצמי על הגבול הדק שבין להראות טבעית לבין להראות מוזנחת, ומדחיקה עד הפעם הבאה. וזה ממש עבד סבבה.

אז זהו שלפני כמה ימים פגשתי את אחותי לקפה. היה ממש כיף וצחוקים, באמת. אבל אז, ככה משום מקום, היא אמרה לי בצורה הכי נעימה וקלילה שאפשר, שאני כבר יכולה לצבוע אם בא לי. אחותי החמודה. אחותי המקסימה והכנה.

אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי: כלבהההההה!!! למה לה להגיד דבר מרושע ואכזרי שכזה? איזו סיבה יכולה להיות לאחות להגיד דבר כל כך שפל, נלוז, מופרך ובלתי מציאותי לאחותה הגדולה, בשר מבשרה?

"תודה מאמי, ידעתי שאני יכולה לסמוך עלייך" אני בולעת את עוגת הגבינה עם הפירורים ואת הגאווה שלי וממשיכה לשוחח על דא ועל הא, על בלונד ומהגוני, כאילו כלום. אבל קשה לי. קשה לי להיפרד מהאני הטבעית שלי. אני הרי עונדת את הטבעיות שלי על עצמי כמו שנשים אחרות עונדות ורסאצ’ה. וקשה לי להכריז שזהו, אני כבר לא נערה נצחית. ובעיקר קשה לי, כמה קשה לי, להשחיל בלו"ז שלי בין חוגים, עבודה, כביסה וסנדוויצ'ים גם פגישה חודשית אצל הספר.

אז בינתיים אני ככה, עדיין מתנדנדת, בתחום האפור שבין השיער השחור לשיער הלבן. אני מזכירה לעצמי שגם השערות הלבנות שלי הן 100% אני, ושאני אתרגל אליהן בסוף.

וחוצמזה, ישתבח שמו, לפחות גם אצל בעלי (שיחיה, אבל שלפחות יראה תמיד בשנה אחת יותר מבוגר ממני) התגלו לאחרונה כמה זיפים לבנים בזקן. לפחות זה.

טיפים לספר מומלץ יתקבלו בברכה, אגב, על כל צרה שלא תבוא…

לפוסטים ולמאמרים נוספים של עדי שמידק, מוזמנים לקרוא כאן, אצלנו, בנתניה און ליין – ksn: הבלוג של עדי שמידק