היה לי הכל היא אומרת לי. מעמד, עבודה טובה, כסף… אבל עכשיו בגילנו, קצת קשה להתחיל מההתחלה, אבל לפחות יש לנו ביטחון – ביטחון אישי.
ערב סוכות, אנחנו עורכים את השולחן לארוחת חג, שנים שאנחנו לא בונים סוכה, פשוט אין מקום בחצר, החצר מוזנחת.
ככה זה כשמרבית הדירות הן בשכירות, זקני השבט הלכו לעולמם, הרוב עולים חדשים מברית המועצות וצרפת.
דפיקה בדלת, חשוך מעבר לדלת, פחד אלוהים, לפתוח לא לפתוח? מבהיל, מבהיל מאד.
החלטתי לפתוח את הדלת, בפתח הדלת עמד לו אדם מרשים, גבה קומה עם זקן ארוך ולבוש חרדי.
"בנינו סוכה בחצר ואנחנו מזמינים אתכם להתארח בסוכה ולברך שהחיינו…" אומר במבטא צרפתי כבד.
מאד התרגשנו מהמחווה, בכל זאת, אדם מרשים מלא כריזמה ולנו, לנו כבר שנים שאין סוכה.
התארגנו מהר וירדנו למטה לסוכה, קידשנו פעם אנחנו ופעם הם.
בין לבין סמול טוק, סיפרו שעלו לארץ לפני חודש, לעיר נתניה, מהעיר ליון שבצרפת.
היא היתה סטטיסטיקאית, עבדה בשירות המדינה עם משכורת טובה, מעמד ובטחון כלכלי. הוא שליח חב"ד. חלק מהילדים במשפחה המורחבת, אלו הנשואים נשארו שם בינתיים, הרווקים הצעירים יותר עלו לארץ.
היא מספרת, שברגע שעלו לארץ הרגישו תחושת הקלה "לא צריך להסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות שאיזה אנטישמי יפגע בך", "פה אפשר להסתובב עם כיפה" היא אומרת, "יש פה ביטחון אישי, שם לא היה, אי אפשר היה להישאר שם, גם הבריאות כבר לא משהו".
אז נכון שקשה כאן כלכלית, נכון שבמקומות רבים בארץ גם אין ביטחון אישי, תושבי הדרום, תושבי הצפון ותושבי דרום תל אביב, את זה הם כנראה עדיין לא יודעים.
הם הגיעו לנתניה, למרות מה שכותבים על העיר הזו, למרות הסטיגמה, עדיין בעיר הזו יש ביטחון אישי.
ההקדמה הזו באה על רקע מחאת ברלין שרצה לאחרונה ברשת, בשיח בתקשורת ובכל מקום אפשרי, השיחה עימם מיד עלתה לי תרעומת כנגד מחאת ברלין.
אפשר לומר כי מדובר במחאה גאונית, איום על הממשל, אם לא תתחילו לשנות את סדר העדיפות תישארו עם הזקנים, הנכים, החולים, החרדים והערבים. ללא אופק תעסוקתי, שום הכנסה ממיסים של צעירים עובדים.
25000 בקשות לאשרת עבודה נשלחו לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, 25000 בקשות, 25000 זוגות רגליים שהיו צריכים במקום להגיש בקשות לצאת לרחוב…. 25000 שהיו הופכים ל- 50 אלף ויותר בתור התחלה.
אותם 25000 לו היו מצביעים ברגליים במקום בדרכון, היו גורמים לממשלה האטומה הזו היושבת בציון וכל מה שמעניין אותה הוא הישרדות פוליטית וסקרים, להבין שלא משנה כמה הם ינסו בתרגילים פוליטיים עם מע"מ 0 בלי מע"מ 0 שהכיסא מתנדנד, מאד מתנדנד.
ככלל, ספינים של מע"מ 0 גורמים לי באופן כללי ל- 0 סובלנות.
לו אותם עולים לברלין שמתרגשים ממלקי זול, היו מבינים שלמשפחות רבות הסל מאד מאד יקר, הם לא יכולים לרכוש מילקי, הם לא יכולים לרכוש קוטג', כל מוצר חלבי או כל לחם עולה להם פי 5 ויותר… אלו אותן משפחות הצליאק ומשפחות הלקטוז, כן גם הם מופיעים במשוואה וכן גם המשפחה שלי שייכת אליהם.
אותם עולים לברלין שלא מבינים ככל הנראה כי זו המדינה היחידה שיש לנו, המדינה שלאור המצב הפוליטי בעולם והגיאו פוליטי כבר לא מובנית מאליה, אנו עדיין חיים בסכנה קיומית.
אז במקום לעלות לברלין זה הזמן להילחם על המדינה שלנו, להילחם על הכלכלה, להילחם על אופק מדיני שאין לנו, יש ימין ויש שמאל קיצוני, שניים שאחד הם, כל אחד מושך את השיח לצד שלו (בהחלט צריך לקבל דיון בפני עצמו).
זה הזמן לשנות סדרי עולם, זה הזמן להפיכה רעיונית, פוליטית וכלכלית, הזמן בו פוליטיקאי צריך להיבחן על סמך מעשים לטובת העם ולא לטובת הישרדותו ובעיקר לא על סמך דיבוריו.
אין לנו ארץ אחרת…
ועכשיו אחזור למשפחת העולים מצרפת, כן כן אותה משפחה שעזבה את כל הטוב הכלכלי רק כדי לחיות בביטחון אישי (יחסי), האופטימיות והתקווה שהם מביאים איתם למרות הקושי.
ולכל העולים לברלין, לרומא לפאריס… שם ממתינים לכם בזרועות פתוחות מילקי במחיר נמוך ואנטישמיות במחיר גבוה.
כול מילה בסלע.
מסכימים עם כל מילה.
חרף יופיה של העיר הזאת וחרף המחירים הזולים שבה, אנחנו לא עוברים לברלין – אנחנו נשארים בארץ ונאבקים…! – כּי זה סלע קיומנו כּאן או אפר (מיל)קיומנו שם…!!!
Comments are closed.