חזק כסלע

קשה שלא להתאהב באישיות הכובשת של אורי סלע, אחד מאותם ששת המופלאים, ששחו מחופי קפריסין לישראל. ראיון עם איש מיוחד על כוח רצון, התמדה, הגשמה עצמית וחלום שנולד בנתניה והפך לשיא גינס.

"אתחיל מהסוף, בעצם, קבוצה של שישה אנשים והצוות שלהם", פותח את הראיון אורי סלע וממשיך: "שברו שיא עולם בשחייה, 380 קילומטרים מקפריסין לישראל. אנחנו מחכים ממש כל יום לקבל את האישור של גינס". רק אז חוזר אורי להתחלה, ומספר לי שלפני כשנה וחצי הגיע בחור מקסים בשם אודי אראל לאחד מאירועי המים הפתוחים בנתניה, משחה שבועות הנקרא 'ביכורי ים'.

 "אודי אמר לי, שיש לו חלום: לשחות מקפריסין לישראל. בגלל שאני מאמן שחייה ומכיר את הים, בהתחלה חשבתי שהוא משוגע. ניסיתי להגיד לו "בוא נדבר", בשאיפה שיעזוב אותי, אבל הוא כל-כך האמין בדבר הזה… אני זוכר שהוא אמר לי: "אורי, אני חייב אותך כמאמן של הקבוצה". איכשהו, מצאתי את עצמי די מהר מתחיל לחלום את החלום שלו ואפילו מאמין בו".

 איש ים ותיק, מנכ"ל, הייטקיסט, יזם, רופא משפחה ומאמן שחיה. לא, זו לא התחלה של בדיחה. ששת הגיבורים הללו באמת עשו זאת. כולם חצו את גיל הארבעים, הם בעלי משפחות, מנהלי עסקים מצליחים ואנשים נורמטיביים שחלמו בקטן והגשימו בגדול. קלישאתי ככל שישמע, זה בעצם מה שקרה. השחייה נקבעה בסדר יורד לפי הגיל: ראשון קפץ למים אודי (66) מהרצלייה, יזם הרעיון או כמו שאורי אומר- "זה שנראה הכי טוב", אחריו עודד רהב (47) מעמק-חפר, לוק שיטבון (46) מראש העין, דורון עמוסי (46) מהרצליה, בן אנוש (42) מתל-אביב וגיבור סיפורנו אורי סלע (41) תושב אבן-יהודה.

טייק ראשון

"הכרנו קצת מתחרויות המים ומסלולי השחייה, אבל לא הייתה היכרות מעמיקה כמו זו של השנה. זה די מטורף מה שקרה מבחינת הקבוצה, זה כוח עצום", אומר אורי. "התארגנו והתחלנו להתאמן בצורה אינטנסיבית וקשה, גם ביום גם בלילה. תחשבי שלכולנו יש משפחות, ילדים, עבודה, זו אחריות עצומה. ניסינו לסיים את המשחה עוד בשנה שעברה ונכשלנו אחרי היום השלישי. הים היה מאד סוער ופחדנו שהיאכטה תעלה על אחד השחיינים, אז החלטנו לחזור. בדיעבד הבנו משהו מאוד חזק: אני מעריך שהיינו צריכים להיכשל. כל נבחרות העולם ניסו לעבור את היום השלישי ולא הצליחו חוץ מארה"ב שהחזיקה בשיא. להגיד שאנחנו בשלושה חודשים נצליח לנצח את כל נבחרות העולם… קצת יומרני. אני ראיתי את זה כהכנה למשחה הבא. מעבר לפן הפיזי, התחזקנו מאד בתקופה הזו. בעיקר למדנו את הים: זרמים, כיוון השחייה, כרישים. אפילו חקרנו על המדוזות".

 משחה קפריסין ישראל לים צלול, כך קראתם לשחייה. מדוע?

"תהליך האימונים שלנו עזר לנו מאד להתחבר למים. במהלכו נתקלנו בטינופת של הים. זו לא הייתה סתם אימרה או סלוגן, זה היה ממש אמיתי והשפיע עלינו בעצמות. בן-אדם שרואה שקית בים לא מרים אותה. זה מפריע ומציק לו שיש לכלוך, אבל רוב האנשים לא באמת באים ומרימים את השקית, במיוחד באימון כי אנחנו מחוברים למצוף כאמצעי הגנה. מה, באמצע האימון אני אעצור, אצלול לקרקעית ואקח את השקית? איפה אני אשים אותה? זה יהרוס לי את כל האימון. החלטנו לגייס לטובת המשחה את עמותת "צלול" הפועלת לניקיון החופים והים. אחרי הפגישה עימם הבנו שהעמותה מגיעה ממקום מאד נקי וטוב, בעצם לשמור על הים שלנו. למדינת ישראל יש ים מטריף וחופים ענקיים, דרך אגב, במיוחד בנתניה שם קיימים החופים הכי יפים שיש. התחלנו לנקות את הים בתור משהו סמלי, אבל זה התעצם לאט-לאט. היינו רואים שקית ומרימים אותה באופן בלתי נשלט, מדביקים את הפער עם הקבוצה וממשיכים. אספנו ערימות של זבל מקפריסין לישראל. השקיות לא היו הדבר העיקרי, אבל זה נתן הרגשה מדהימה של המון כוח ומשמעות".

 עם אילו קשיים התמודדתם במהלך המשחה?

"המון. שקשקנו מפחד מכרישים, למשל. אחד הדברים הקשים שהרבה חששו ממנו היה המלח, כי הוא גורם לפצעים ומייבש את הפה, מה שאומר שאי-אפשר לאכול. אכלנו שמונה ארוחות ביום כדי שתהיה לנו אנרגיה. כל שחיין שחה בערך 15 קילומטר כל יום. מה שהכי קשה זה שאתה לא ישן כל-כך, כי בדומה למרוץ שליחים, מישהו חייב תמיד להיות במים. אתה שוחה 45 דק', אחר-כך משגיח על חבר שלך ששוחה לפניך וחייב להיות איתו בקשר עין מבלי לאבד אותו. בעיקר בלילה. לאחר מכן אתה עושה מתיחות וחימום על היאכטה, מה שלא משאיר לך הרבה זמן לישון ואתה גמור. מעין זומבי. את השעות שלא ישנת בלילה אבוד לך להשלים, כי ביום חום אימים. היה לנו גם קטע מפחיד, שאחד השחיינים ננשך על-ידי משהו כמה פעמים ולא ידענו מה זה. בנוסף, הגיעו אלינו דולפינים בלילה, שזה אחד הדברים הכי מפחידים שקיימים. השגחתי על שחיין וראיתי מאחוריו סנפיר שהתקרב במהירות גבוהה, הלב שלי נעצר, זה היה הפחד הכי גדול שלי והסרט הכי שחור שהרצתי לעצמי בראש. בדיעבד אני יודע שהדולפינים שמרו עלינו בזמן ששיחקו איתנו לילה שלם. לא עזבו אותנו".

 אורי מספר שביום השני הם לא זזו. "הבנו שאסור לנו להסתכל על הסוף ושחייבים לחשוב כאן ועכשיו, לראות איך מגיעים לשחייה הבאה שלנו בעוד חמש שעות. זה הדבר היחיד שבעצם החזיק אותנו כקבוצה-אחד שומר על השני, ממש כמו יחידה מובחרת שצריכה לבצע משימה יחד".

 הם שחו מפאפוס ללימסול ומשם חצו את הים התיכון עד לחופי ראשון. רק לאחר שווידאו עם הארגון שהם אכן עומדים בשיא העולמי, ויתרו על הקילומטרים שנותרו עד הרצליה והפסיקו. "לא רצינו להתגרות בגורל. שינינו את המסלול המון פעמים כי נסחפנו. המדידה הבינלאומית היא לפי קווים ישרים. השחייה התבצעה ללא חליפות להתמודדות עם הקור של המים. כל שחיין שקפץ למים לבש בגד ים זעיר וטרנינג. הבום הראשון נוראי, איך שלא תסתכלי על זה".

ספר לי על רגעי השיא של המסע?

"ביום השלישי היינו מותשים. הגענו לקצה גבול היכולת. כל פעם מישהו אחר יצא משחיית הלילה עם פרצוף נוראי, כאילו מישהו סטר לו ואמר: "איך אני הולך לעשות את זה שוב?". אין הרבה שחיינים בעולם שמצליחים לעבור את זה, ממש שרדנו בזכות הקבוצה. שיתפנו אחד את השני, דיברנו על רגשות, פחדים, מה מציק לנו, עשינו עיסויים אחד לשני וכאילו הפכנו את החיבור הזה למשהו די מטור".

 כיצד מתמודדים עם גלים ענקיים?

"אכן, ביום החמישי היו גלים מאד גדולים וזה היה מסוכן לכולנו. היינו על-סף אפיסת כוחות, עד כדי כך שנאלצנו להשגיח בעמידה עם משרוקית מהפחד שאחד מהשחיינים יירדם תוך כדי שחייה או יאבד את ההכרה, יתנגש בסירה או שהיא תעלה עליו. ביום השישי, כשהתחלנו לראות את חופי ישראל, היה אדרנלין מטורף, הבנו שזהו, אנחנו עוד רגע מגיעים. הים סער ושמרנו שני אנשים על שחיין, רק שלא יקרה שום דבר. הים כל הזמן הראה לנו כמה שהוא הרבה יותר חזק מאיתנו. כשהגענו, עשו לנו טקס ממש יפה, הגיעו אנשים מכל הארץ ושחיינים רבים. עברו שבועיים ואנחנו עדיין בהיי".

 איך הגיבה המשפחה?

"אחרי הפעם הקודמת שלא הצלחנו, אשתי אמרה לי: "תחזור מהר לים!" היא ידעה שאני חייב לעשות את זה. ברגע שהכתבת לעצמך מטרה חזקה ואמיתית, אתה רוצה לסמן עליה וי. כולם מאד פרגנו וגם פחדו. מזל שהטכנולוגיה מאפשרת לראות את ההתקדמות אז הם עקבו כל שעה"

 ממה הכי פחדת?

"לחשוב שמלא פעמים אתה יכול להיכשל וזהו, הכל הלך. מספיק שבן אדם אחד נוגע בסירה לפני שאחר תפס, אז אתה נפסל. יש צלם המתעד את כל ההחלפות ואת כל מה שקורה. לכל אחד מאתנו היו רגעי שבירה בהם התחשק לדפוק על הסירה שלוש פעמים ולצעוק: "קחו אותי הביתה עכשיו! לא רוצה להיות פה, לא רוצה לשחות בלילה, חלאס". ואתה ממשיך למען הקבוצה, לא מוותר, למרות שאתה יודע שאתה הולך להיכנס למקום הכי מפחיד שיש- לילה, אתה מותש, עייף, רעב, כואב, המלח שורף לך ואתה לא יכול להרים את הידיים. ובכל זאת אתה קופץ למים ומתחיל לשחות".

 בעדינות המתבקשת אני מבקשת ממנו לספר על אביו שמצא את מותו בים, אהבתו הגדולה מכל. האם נזכרת בו במהלך המסע?

"בוודאי, הוא חלק ממה שבנה אותי. ההורים שלי זרקו אותי לשחייה בגיל מאד צעיר כדי שאוציא אנרגיה. בזמנו לא היה ריטאלין. הייתי ילד שיותר קשה לו והיו לי המון בעיות בלימודים, קשב וריכוז, קרוא וכתוב. הייתי האחרון בספורט. השחייה שינתה לי את החיים ומשנה לשנה ראיתי מה המתנה הענקית הזו שקיבלתי ואני עד היום מודה להורים שלי ומנסה להעביר את המתנה לכמה שיותר אנשים. אז כן, חשבתי עליו המון, בסיום הייתה הצפת רגשות עצומה. הוא היה שחיין ממש טוב, זה לא שהוא טבע. הגל ניפץ אותו לרצפה. בהחלט נזכרתי".

 האם 'עולם המים של אורי סלע', בית הספר שהקמת, עוזר להעביר את המורשת הלאה?

"ודאי, המרכז הראשי שלנו בפולג בנתניה, הוא אחד ממרכזי השחייה המדהימים שקיימים בארץ והקונספט העיקרי הוא, בעצם, שילוב של אוכלוסיות שונות באותו מקום: מגיל שלושה חודשים ועד 120. ישנם ילדים המתאמנים בשחייה תחרותית, נכים, אוטיסטים, אנשים עם חולשת שרירים שבאים לקבל טיפול  היפותוני המחזק אותם, קבוצת מאסטר, בעצם הכל. זה מדהים מבחינת חלק מהחזון של מה שאני מאמין, כי אתה מביא אנשים בריאים וחולים, במקביל, וחלק מהעניין הוא קבלת השונה. זה מאד חזק. אם בהתחלה הורים מודאגים ניסו לבטל את השיעור, כי הם לא רצו שהילדים שלהם יחשפו לילדים אחרים עם לקות שכלית לדוגמא, היום הם הפכו לשגרירים שלנו. זה חשוב להראות לילד שלך את השונה. לי עושה הרגשה טובה לקחת ולחזק את זה שיותר קשה לו, כי הילד הזה היה אני. בנוסף, אנחנו נחשבים לאחד המרכזים הכי גדולים ומקצועיים בעולם בתחום הטיפול של הידרותרפיה. יש לנו שיטה ייחודית שנקראת "וייב", טיפול בבעיות גב תחתון, פריצות דיסק ותאונות דרכים בדרך שחיה שמטפלת בך לבד. אגב, גם הילדים שלי שוחים בפולג, גדלים במים ואוהבים אותם, אני לא הסנדלר שהולך יחף".

 מדוע לדעתך ישראל לא מייצרת אלופי שחיה ברמה עולמית?

"השחייה משתפרת מאוד. היו לנו כמה 'כמעטים' באליפות במים פתוחים. יש לנו יכולת גבוהה, כי יש לנו את הים, אבל זה המון עבודה מהשורש. ייאמר לזכותה של ראש העיר נתניה, מרים פיירברג-איכר, שהיא משקיעה מאד בספורט: השחייה במגמת שיפור, אבל יש עוד כברת דרך ארוכה. חשוב להבין שחייבים להתחיל מלמטה, ממש מחינוך לשחייה מגיל מאד צעיר. פרויקט המימון של משרד החינוך לעשרה שיעורים רצופים בבית הספר ממש לא מספיק. צריך לשחות באופן שיטתי ושעתי מידי שבוע".

אז איך אתה מסכם את החוויה? אני שואלת והוא מתמתח.

"היה קשה, אמוציונאלי וכיף גדול. הקבוצה תמכה אחד בשני ולמדנו הרבה על הצלחה, כישלון, התמדה וחברות. בשבוע הבא אני נוסע להרצות בעולם על המשחה. אני רואה את זה כשליחות חשובה, גם לספורט, גם לחשיבות השמירה על הטבע וגם כישראלי. אני שמח שניתנה לי הזכות".