אדווה טויל חולה על כדורגל

זה היה רומן מבטיח שהחל בגיל 15 ונמשך עד היום. אדווה טויל, שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל, בשיחה נשית על ענף הספורט שהכי מזוהה בארץ עם גברים. ולא, אל תשאלו אותה על פרישה

 בג'ינס משופשף וקפוצ'ון אפור היא מתיישבת על מדרגות המשרד שלה ואומרת בפאסון מיוחד שכזה: "יאללה, בואי נתחיל". אני, שלא מבינה למה אי-אפשר לשבת בניחותא על כיסא המנהלים, פותחת את הלפ-טופ ומתחילה 'לירות' שאלות. לאט-לאט מתגלה לעיני בחורה צנועה עם אג'נדה וחזון, אך יותר מכל- כדורגלנית בנשמה.

 ספרי לי קצת על עצמך בשתי שורות

"אני אדווה טויל, בת 29 מנתניה, במקור מירוחם. חוץ מלנהל את תחנת הדלק "מנטה-גל", אני גם משחקת בנבחרת ישראל לנשים כבר 14 שנים, גם במכבי חדרה".

 למה דווקא כדורגל?

"זו אהבה לכל החיים, ממש חיידק. יש אנשים שהתחביב שלהם זה לשיר, לרקוד, לבשל, אני אוהבת לשחק כדורגל. כבר מגיל קטן שיחקתי בשכונה, אני זוכרת שתמיד נמשכתי לספורט הזה. כשהייתי בת 12 ההורים שלי חזרו בתשובה, כל הבית הפך דתי פתאום: אחי, שתי אחיותיי ואני. בגיל 18 החלטתי שזה לא בשבילי וחזרתי בשאלה, הקדשתי את כל כולי לכדורגל".

 צעד אמיץ. מה, ההורים לא עשו בלאגן?

"אני חושבת שאמא שלי מעולם לא הבינה איך עזבתי את עולם הדת. היה לה קשה לקבל את זה בהתחלה. עזבתי את בית הספר הדתי, כי הפריע להם ששיחקתי כדורגל, זה נגד את האינטרסים שלהם והאמת, לגיטימי. בלי קשר, לא התחברתי לשם. הייתי מגיעה רק לבגרויות וזהו, תוך כדי נכנסתי לכושר, משחקת הרבה. אני מאמינה שדברים התנהלו נכון כדי שאגיע לאן שהגעתי".

 את מרגישה שלמה עם ההחלטה שלך?

"בוודאי. המגרש הוא המקום בו אני פורקת את כל המתחים, הכעסים, האנרגיות. קשה להסביר את זה, אבל זו באמת תחושה עילאית".

 מה ההישג הכי גדול שלך?

"לפני שנתיים לקחנו את גמר גביע המדינה עם מכבי חולון, במשחק מול רמת השרון. גם לפני זה, בחצי הגמר שהיה, ניצחנו את אסא תל אביב שנחשבה לקבוצה הפייבוריטית. עבדנו קשה במשך הרבה זמן, אבל לבסוף הצלחנו וזה היה אושר גדול, וייבים טובים. אנחנו מתאמנות שלוש פעמים בשבוע, לא פשוט מבחינה פיזית. גם טסנו לייצג את המדינה ושיחקנו מול קבוצות בחו"ל- אירלנד, מלטה ועוד".

 אדווה טויל, האם קיימים הבדלים בין גברים לנשים בגיל פרישה מכדורגל?

"אצל נשים זה אחרת מגברים, טווח הגילאים הנחשב "כשיר" לשחק רחב יותר. זה לא כמו אצל הגברים, שם מבחר השחקנים הרבה יותר גדול והתחלופה עצומה. לצערי, יש מעט שחקניות כדורגל בארץ, בניגוד לחו"ל, ולכן הן יכולות "למשוך" את הקריירה שלהן לאורך זמן רב יותר".

 מרבית האנשים בישראל לא יודעים בכלל שיש ליגה של כדורגל נשים

"נכון. אני מאמינה שתוך כמה שנים ענף כדורגל נשים יתפתח מאד בארץ, לפחות כך אני רוצה להאמין. אין שום סיבה שכדורגל נשים בארה"ב הוא ממש חלק טבעי עוד בשלב בתי הספר, ובאירופה הליגות פופולריות במיוחד".

 את חושבת שיש הבדל ברמת המשחק בין גברים לנשים?

"שאלה מתקילה", היא צוחקת. "ליגת הנשים לא יורדת מליגת הגברים. בעצם, היא לא דומה. קודם כל, יש מספר לא מבוטל של קבוצות בנות שיש בהן שחקניות מאד כישרוניות והן מציגות כדורגל מצוין אבל זה רק מעט, כי ההשקעה בכדורגל נשים היא השקעה מזערית".

 למה, בעצם, ההשקעה – גם מצד המדינה – נמוכה מדי – אפילו ברמת העלאת המודעות?

"את זה תצטרכי לשאול את שרת החינוך או את ההתאחדות לכדורגל. לא רוצה להישמע מתבכיינת, אבל אם היו מושקעים רבע מהמשאבים שמושקעים בגברים, אם זה מבחינת כסף, זמן וחינוך לכדורגל ילדות מגיל צעיר, מה שלא קורה היום, אין לי ספק שדברים היו נראים אחרת".

 ראיתי אותך על קלף סופרגול. התקדמות?

"נכון, עשו עמוד על כל נבחרת הנשים ויש גם את הקלף שלי. יפה, אה?".

 ונעבור לשאלות קיצ'יות. מתי היית מאושרת לאחרונה?

"אני תמיד מאושרת, בעיקר בכל פעם שההורים שלי מאושרים. הם יקרים לי מפז, באמת".

 מהי ההחמצה הכי גדולה שלך בחייך?

"אם כבר בהורים עסקינן, אז העובדה שפספסתי עד גיל 18 את המשפחה שלי ובעיקר את ההורים, אבל עכשיו אני מפצה על זה. הייתי ילדה מורדת, לא עניין אותי כלום, עשיתי מה שבא לי ולא היה אכפת לי שיפגעו ממני. היום אני מכפרת על זה. הם הכל בשבילי".

 הם תומכים בך בעניין הכדורגל?

"מאד. אבא שלי מעריץ, כשהייתי קטנה הוא היה לוקח אותי למגרש לצורך אימונים בכל יום. בכלל, תמיד הוא מזכיר שהיה לו חלום: בן שמשחק כדורגל, כי גם הוא בעברו היה שחקן. בסוף אני יצאתי הבועטת של המשפחה. עד היום הוא מגיע למשחקים שלי בכל מקום בארץ, יש לו כתבות וחוברות עליי מאז שהייתי ילדה".

 איך בנתניה, טוב לך פה?

"כן, מאד. אני חושבת שזה המקום שארצה להישאר בו. עברתי המון ערים בגלל הכדורגל והייתי כמעט בכל עיר אפשרית ששיחקתי בה, אבל נתניה זה מקום שכיף בו. יש חיים, אווירה טובה, מסעדות. אני מאד נהנית כאן".

 מה הערכים המובילים אותך בתור אדם ובתור שחקנית כדורגל?

"דבר ראשון, אמינות, אחד הדברים הכי חשובים לי. לעולם לא אשקר בשביל להשיג משהו. גם מקצועיות- בעבודה ובכדורגל בפרט. לא תראי אותי מזלזלת, לא מתאמנת או לא מגיעה. אחרון ובהחלט חביב, כבוד לאנשים, לאלה שאני עובדת איתם כמו המאמן ומנהל הקבוצה ובכלל, לכל הסובבים אותי. אלו דברים שלמדתי בבית ולא ישתנו לעולם".

 מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"לא מצטערת על שום דבר שעשיתי בחיים שלי", אומרת בהחלטיות. "המוטו שלי הוא לא להצטער על שום דבר שאתה עושה, אלא רק ללמוד ממנו וככה אני הולכת. בדרך הזו. באתי, נדלקתי, כבשתי".

 לקראת סיום אני עוקצת, מרגישה חייבת בגלל הישיבה במדרגות. אז מתי אדווה טויל פורשת?

"ששש" היא משתיקה אותי, "לא רוצה לחשוב על זה אפילו. כרגע זו ההנאה שלי, מעבר לקריירה, זה התחביב שלי ואני שיא הנהנית".