המייל האדום
גילוי נאות: אני לא בן אדם של בוקר. אף פעם לא הייתי. כנראה שלעולם גם לא אהיה.
ברשימת הדברים שאני מוכנה לוותר עליהם, העיקר שלא לקום, כלולים בין היתר: כל סוגי ההתעמלות למיניהם (טוב זה ברור), טיולים בשבת, בדיקות דם, טיסות, ארוחות בוקר בבית מלון ועוד כהנה וכהנה פעילויות שהאנושות החליטה משום מה שחשוב מאוד להקדים.
אני יודעת, אני יודעת, יש שיאמרו שאם מתחילים מוקדם – מספיקים יותר. אבל עכשיו הם סתם מלחיצים. ונחשו מה? מי שאומר את זה הוא כנראה בן אדם של בוקר…
עד שלא פנו אליכם בעבודה ושאלו אתכם: "מה קרה לך? את נראית כאילו קפצת הרגע מתוך שק שינה" לא תוכלו להבין ללבו של אדם שהוא לא בן אדם של בוקר, שקם בפניקה, תוך שהוא נזכר שבן אדם של בוקר הזמין אותו לפגישה בשעה תשע אפס אפס בדיוק…
ואנחנו, מאותגרי בוקר יקרים שלי, אחים לצרה. אנחנו כנראה מיעוט נרדף, מושמץ ומוקצה או לחלופין, רוב שקט ומבויש.
הנה, אפילו במערכת החינוך רושמים איחורים בבוקר כאילו מדובר בסוג של התנהגות בלתי מוסרית בעליל ולא איזה גליץ' קטן ואנושי… אבל, מה הפלא? בדרך כלל מורות/ים ומנהלות/ים הם מה? יפה! מתחילים להבין ת'ראש… אנשים של בוקר! טוב, אולי למורה לאומנות או למורה לתאטרון לוקח קצת יותר זמן להתניע…
למה שבמסגרת כל לימודי "האחר הוא אני", לא ילמדו לקבל גם אותנו? אולי ניתן לבעיה שלנו שם, משהו כמו M.D.D – Morning Deficiency Disorder זה בטוח יעזור, לא?
ומה לגבי כל נושא הקוסמטיקה? איך לעזאזל אני אמורה להשחיל בבוקר "שגרת טיפוח פנים", שבגילי המתקדם כוללת כבר לפחות שלוש שכבות שונות עם מרווח ספיגה ביניהן? "לא נורא, עוד רבע שעה של שינה חשובה לא פחות לעור הפנים" אני אומרת לעצמי – לפני שאני לוחצת על כפתור ה-snooze בפעם השלישית…
ולכו תנסו לטייל בחו"ל עם חבורה שלמה של אנשי בוקר… ניסיתי ובקושי שרדתי כדי לספר. זה היה חורף קשה, טיול שורשים משפחתי. לא ברור איך אני חולקת את אותו מאגר גנים עם האנשים האלה, כי מסתבר שהייתי האדם היחיד שם שיש לו איזושהי בעיה עם לקום בבוקר. כולם צאצאים של סבא וסבתא בעלי מכולת, שנהגו לקום בארבע בבוקר נמרצים ומלאי עיזוז. ורק אני, החוליה החלשה בשרשרת הגנטית המפוארת הזו.
בשבע בבוקר (!!!) כולם כבר היו ישובים במיניבוס, אחרי ארוחת בוקר, רעננים ומאושרים בצורה מעוררת חשד לשעה זו, בזמן שאני מפלסת את דרכי בעיניים חצי עצומות ומובלת על ידי קרוב משפחה תורן, למקומי בספסל האחורי להמשך שינה. את מבטי האכזבה של סבא וסבתא שלי אני מנסה להדחיק עד היום.
"אז השעון המעורר מצלצל ואתה פשוט קם?" אני שואלת שוב ושוב אנשי בוקר מזדמנים שלא מבינים מה לעזאזל אני רוצה מהם, ולמה הם צריכים להסביר פעולות כל-כך טריוויאליות לבחורה שבסך הכל נראית נורמלית…
"תנסי אולי ללכת לישון מוקדם יותר", שמעתי לא פעם, אבל השעות הטובות ביותר שלי הן לקראת חצות והלאה, וגם ככה אין גבול לכמות שעות השינה שאני יכולה לספוג…
"אלה השעות הכי יפות", אמרו לי לא פעם. כן, אם אתם אוהבים קור, אפרוריות ואת התחושה שאתה האדם האחרון ששרד על-פני הפלנטה. תקראו לי משוגעת אבל אני מעדיפה לקום לבוקר חמים וצהבהב ולהצטרף לחגיגה אחרי שכבר רב האורחים הגיעו.
אם כל זה לא מספיק, תכונת ה"רק עוד חמש דקות אני קם, נשבע לך" באה בדרך כלל בחבילה יחד עם שלל תכונות חינניות ואנושיות נוספות כמו:
רחפנים, מאחרים כרוניים, שונאי בירוקרטיה, דחיינים, מסדרים תיק רק בבוקר, לא מכינים בגדים על הכסא ערב לפני, בעלי כביסה קשה כדיקט על החבל כבר שבוע המקשות עלינו עוד יותר את ההתארגנות בבוקר.
לצערי\למזלי בעלי ואני די דומים בקטע הזה, מה שהופך אותנו יחד ליחידה משפחתית חסרת תקנה. אגדת העם על הפכים שנמשכים, לא הוכיחה את עצמה במקרה שלנו. מאז שנולדה בתנו הבכורה, חייתי בפחד מאותו הרגע בו נאלץ בוקר בוקר לדאוג שתגיע לבית הספר בזמן. איך, לעזאזל, מצאתי את עצמי אני, בתפקיד המבוגר האחראי שאמור לדאוג ליקיצה של כל דיירי הבית?
לא אשכח את אותו הבוקר בו כל פחדיי התממשו בבת אחת, עת פתחתי את עיני ברוגע, עירנית בצורה יוצאת דופן לשעה שש וארבעים וגיליתי שהשעה היא שמונה וחצי. אתם קולטים? עוד לפני שפתחתי עיניים בבוקר כבר נכשלתי בתפקידי כהורה… התוצאה כיום, לאחר ארבע שנות ניסיון ושתי ילדות במערכת החינוך, נעה בין הקדמה מטורפת לבית הספר עקב מקדם פאניקה מוגזם, לבין איחור חינני של חמש דקות במקסימום – שזה ממש מקובל ואף ראוי להערכה במסגרת המגבלות. אז איפה מחלקים את הפרסים? כן, מה לא ברור? הפרס על היכולת לחיות כמשפחה נורמטיבית שעברה את תהליך החיברות כנגד כל הסיכויים. מה אין פרסים? ואפילו הערה ביום הורים? תני לי לנחש המורה. את בטח בן אדם של בוקר…
אז אם אתם קוראים את זה ומזדהים מספר דברים לי אליכם: קודם כל – כל הכבוד. אני יודעת שאתם מנסים. שנית, הנה רשימה של עוד כמה אנשים שאהבו לישון עד מאוחר. ככה סתם שיהיה לכם בשלוף בפעם הבאה שתינזפו על ידי הרשויות: צ'ארלס דארווין, בוב דילן, ווינסטון צ'רצ'יל, אלביס פרסלי… בנוחות השמטתי כמה דיקטטורים שליליים למדי שהשתחלו לרשימה…
שלישית, זה רשמי. אנחנו לא לבד! לפי הקישור הזה, 15% מהאוכלוסיה הם אנשים של בוקר, 35% מהאוכלוסיה הם לא אנשים של בוקר והשאר- קולות צפים. מוגש כחומר למחשבה…
http://en.m.wikipedia.org/wiki/Chronotype
אז שיהיה בוקר טוב :-)
בדוקק… היום קמתי מוקדם מידי ותפקודי עד השעה 15:00 (עכשיו) הוא בינוני ומטה! עד שלא יהיה פה שנ"צ אני אמשיך להיות מיותרת בנוף ולהפסיד כסף, שמחה וכל דבר אנושי אחר שקורה על כדור הארץ.
אני בטוח אתן לשחר נכדתי ליקרוא . צחקתי וצחקתי אבל זה מזכיר לי כשהייתי צריכה להעיר את נכדתי שחר. אז זה היה לא רוצה לקום טוב לך? שום דבר לא עזר לא שוחד , לא כעס אולי תסבירו לי איך עוברים את המסוכה הזאת בלי להיפגע":-)
סוף סוף מצאתי שופר למי שאני … הנה ההוכחה אתם המוזרים לא אני
ישששששש עדי
עדי את ענקית!! הצחקת אותי מאד :-)
אוי עדי, דווקא הפעם כשאני בצד השני )מורה למתמטיקה, בן אדם של בוקר, שונאת שתלמידים נכנסים באיחור), דווקא הפעם לא רשמת שאין בכוונת הדברים לפגוע ב…ושחלק ממכרייך הנפלאים ביותר הם…. נעלבתי ;(
מזדהה עם כל מילה
ברור שלא אנחנו המוזרים!
אני שמחה שצחקת :-) המטרה היא "לעשות שולם" עם הפגמים שלנו ושל קרובינו
אין בכוונת תגובה זו לפגוע ב"אנשים של בוקר", כמה מחברותיי המקסימות ביותר הן "נשים של בוקר" הניחנות בעוד כמה תכונות נלוות כגון: דייקנות, יכולת מרשימה למולטי טסקינג, יכולת ללדת ילד רביעי ולהתנדב מיד אחר כך לטגן לביבות לחנוכה ועוד… בקיצור I am not worthy
איך אני איתך?
כיף! כמות האנשים שמזדהים עם מילים אלו מעודדת ונותנת לי כח להתמודד עם הבוקר הבא :-)
תודה יקירתי :-)
צרת רבים נחמת עייפים :-)
זה בדיוק אני… אוף.
זה בדיוק אני… אוף.
Comments are closed.