המייל האדום
לפני כמה ימים. שיחה עם חברה. דיברנו על מה קורה כשהילד רב עם ילד אחר. וזה הזכיר לה סיפור.
לפני שלוש שנים היא הייתה עם הילד שלה במרחב אמהות וילדים. מעין גן-אמהות. ילד ראשון, אמא טרייה, שעדיין מודדת חליפות-אמהות בבוטיק הניסיונות של החיים. מנסה למצוא לעצמה איזה אחת שיושבת עליה פיקס.
הילד שלה שיחק עם צעצוע. ילד אחר התקרב אליו וחטף לו מהיד. הילד שלה התנגד וחטף בחזרה. והילד האחר שידרג את החטיפה והוסיף לה דחיפה לוידוא התרחקות. בכי גדול התחיל.
היא זוכרת את הרגע במלואו, הזכרון הקליט את המחשבות והתחושות בהילוך איטי. היא זוכרת גם פס קול לסרט הזה, פס קול שערוך משני קולות מקבילים.
קול אחד, מכלוב הלביאות (קול שמבקש לגעור ולתקוף בחזרה, קול שהיא יצרה במודע, קול שהוא הבטחה שלה להיות לילד שלה האמא המגנה שלא הייתה לה) דרש ממנה מיד להגן על הבן שלה.
קול שני, מכלוב המאולפים (קול שהמיתר שלו מתוח עד לינקות, קול שפוחד לא להיות שייך ורצוי) בדק מה ואיך להגיב, כי לא נעים לעשות טעות – שמא יחשבו שהיא לא מתאימה למרחב האמהות הזה.
כבר בימים הראשונים שלה בגן האמהות הזה, היא קלטה בחושי ההישרדות וההתאמה שלה, שלאירועי דחיפות וחטיפות בין עוללים, אמהות מגיבות באופן מאופק.
היא ניגשה אל האמא של הילד הדוחף, כדי להגיד לה שהבן שלה דחף ורצתה שהיא תתערב, ותגיד לו לא לדחוף… היא ניגשה אל האמא מהוססת, עם שני הקולות בתוכה, הקול המאולף עומד בחזית, דרכו היא שלחה את המסר.
תגובתה של האמא הרימה אותה על מוקש בשדה העלבון.
האמא אמרה לה שלא תעשה מזה סיפור, ושהוא צריך ללמוד להתמודד, כי החיים לא קלים וכדאי שהוא ילמד כבר מגיל צעיר להסתדר. הקול המאולף חנק את קול הלביאה. והיא הרגישה איך גוש של עשן דמעות סמיך חורך לה את הריאות.
היא אספה את הדברים שלה ואת הילד בשקט חיצוני. כלאה את הדמעות שלה בשק שאיים עליה שיתפוצץ פה ליד כולם. הגיעה לאוטו, ובווווום! השק התפוצץ לה בפנים. מפלי דמעות נשטפו ממנה החוצה. היא לא הצליחה להבין למה זה כזה כואב. מנסה לעצור את הדמעות, אבל רגשות האשם על שלא שמרה על הבן שלה, חצבו לה בלב והוציאו עוד ועוד גייזרים של דמעות ממעמקי הנפש.
עד היום הסיפור הזה מלווה בתחושה עמוקה של אשמה. היא מרגישה אשמה כי כאילו לא הגנה על הילד שלה. היא עדיין כועסת על עצמה. עדיין מרגישה מושפלת.
הסיפור שלה היה מוחשי מאוד. חוויתי כל פיקסל בתמונה הכללית.
הרגשתי שהיא מספרת גם כדי לפרוק, גם כדי לשמוע שאני מסכים עם זה ש: "יש אנשים רעים, אני לא אתן להם לפגוע לי בילדים", וגם עם תקווה שאולי אציע נקודת מבט אחרת, שמשמיעה קול אחד שמשלב בין שני הקולות – הלביאה והמאולף.
לאורך כל הסיפור שלה ראיתי ילדה קטנה שמנסה להגן על עצמה. ראיתי את הילדה שהיא הייתה, מבקשת מהאמא שהיא כיום, להגן עליה. שסוף-סוף מישהו יגן עליה כבר!!! כאילו הילדה שבה אומרת: "האמא שלי לא הגנה עליי, לפחות האמא שאני תגן עליי".
אנחנו מפרשים את המציאות ההורית שלנו בהווה, דרך משקפיים של הילד הפצוע שהיינו.
האמא ההיא שאמרה את מה שאמרה, יכלה להשאר גרגר אבק בזכרון, אילולי הילדה שבה חיה עדיין בעולם פנימי בו היא מרגישה שאין מי שיגן עליה.
תחושת הלא-מוגנת שלה, מושלכת על הילד שלה. והתגובה שלה לכל "סכנה" שכזאת, מועצמת באופן רחוק ממה שבאמת מתרחש במציאות. ועצם התפיסה הזאת שלה, הופכת למציאות של הילד שלה.
כל מה שהיה לי להציע לה, באותם רגעים, זה להתבונן עם עיניים שרואות את הילדה חסרת ההגנה שבה, ולהבין. להבין שזה מפחיד להיות אמא שמרגישה צורך להגן, כשיש בפנים ילדה קטנה שמרגישה לא מוגנת בעצמה.
היא סיימה לספר והייתה שתיקה עם רעש של מנועי רגש.
רציתי להגיד לה משהו שיישאר איתה גם אחרי שאלך. אמרתי שנראה לי שהבכי הכל כך עמוק והבלתי מובן לה, לא נבע כי היא לא הגנה על הילד שלה. האירוע הזה היה מקדחה רבת עוצמה שחדרה עמוק לתוך אדמת נפשה ושחררה משם גז רגשי שנצבר שם שנים. שהיא בעצם בכתה על הילדה הקטנה והלא מוגנת שהיא עצמה עדיין שם בפנים.
היא לא אמרה כלום. רק הקשיבה למילים האלה, ודוק דקיק של דמעה הבריק לה את העיניים.
אחרי זה הייתי צריך ללכת. הסיפור שלה מהדהד בי כבר כמה ימים, כי גם בי יש ילד קטן ולא מוגן. ילד שהבטיח לעצמו שכשהוא יהיה אבא הוא ישמור עליו הכי הכי בעולם.
ואני רוצה להגיד כבר לילד הזה, שזהו, הכל בסדר. הוא לא צריך יותר הגנה. כי אין שם בחוץ אף אחד שרוצה לפגוע בו. להיפך, כל מי ששם בחוץ אוהב אותו. ומי שלא אוהב, זה רק בגלל שהוא לא מכיר אותו עדיין.
ואני יודע בכל נים בי, שהדרך היחידה להעניק לילדים שלי את הקול הפנימי שמרגיש בטוח ואהוב, זה רק על ידי קיומו בתוכי.
****
מוזמנים להצטרף לדף הפייסבוק שלי לעוד פוסטים והצעות לחוגי בית וסדנאות. בחודש הקרוב נפתחת סדנה באזור קרית השרון מוזמנים לעקוב אחר הפרטים. הדף הפרטי: שרון כהן משמהות הדף העסקי: משמהות – שרון כהן
