המייל האדום
השילוב בין האהבה של אשתו סמדר לבין הפיסול בחימר, היוו קרש ההצלה עבור משה לוגסי, ניצול הפיגוע מבית ליד, שהתמונות והמראות הקשים מאותו יום ארור, כמעט וגרמו לו לאבד את חייו.
בראיון חושפני לנתניה און ליין מדברים בני הזוג לוגסי (55) תושבי נתניה על ההתמודדות אז והיום.
הפיסול אליו נקלע במקרה ובאיזשהו אופן הציל את חייו, והפרגון מהסביבה שגורם להם להתרגש כל פעם מחדש.
שיחה עם מי שהסתכלו למוות בעיניים וניצחו.
הפיגוע הכפול בבית ליד, באותו חודש ינואר הנורא שנת 1995, נצרב בתודעת הישראלים כפיגוע האכזרי ביותר שידעה מדינת ישראל.
זה היה הפיגוע הראשון, שהורכב משני פיצוצים שאירעו בהפרש של מספר דקות במטרה ברורה: לפגוע במחלצים.
22 ישראלים מצאו את מותם בבית ליד, מרביתם חיילים. עשרות נפצעו ועשרות נוספים מתמודדים עד היום עם המראות הקשים, ריח בשר אדם חרוך ותחושת חוסר האונים.
משה לוגסי הגיע אל זירת האירוע כחבר בצוות מג"ב.
הוא סייע בפינוי הפצועים ובהצלתם, אבל אז זה ארע: הוא התמוטט.
הפיגוע בבית ליד, הטראומה והפלשבקים של משה לוגסי
הגעת כחלק מצוות מג"ב לזירת הפיגוע, אבל לאחר זמן מה התעלפת. מה קרה?
משה לוגסי: "אין צורך שארחיב בפרטים על הזוועות שראיתי שם. הגענו בעיצומו של הפיגוע השני וישר התחלנו לפנות פצועים. זה היה מחריד".
"אחרי בערך 40 דקות מהרגע שהגענו, התחלתי להקיא, לרעוד ובאיזשהו שלב התעלפתי. כאשר חזרתי הביתה, לאחר כמה ימים, התמונות מהאירוע ליוו אותי. פלשבקים וסיוטים".
"הייתי במצוקה אדירה ולא ידעתי איך להתמודד".
"מצד אחד אתה אומר לעצמך הכל בסדר זה כלום, אבל מצד שני זה חוזר כל הזמן. אפילו הגעתי למצבים שדמיינתי אנשים שמגיעים להלוויה שלי ואני צופה מלמעלה. זה גמר אותי".
סמדר לוגסי: "כבר באותו יום, יום הפיגוע. בסביבות השעה 18:00 בערב קיבלתי טלפון מקצין הרווחה של מג"ב".
"הוא התקשר אלי ואמר לי שהם בדרך אלי, שפינו את משה לבית חולים, שהכל בסדר והוא לא נפצע גופנית, אך פינו אותו כי הוא התעלף והקיא".
"לא חיכיתי לבואם ונסעתי בכוחות עצמי לחדר המיון בכפר סבא. ראיתי הרבה רופאים סביבו. בהתחלה הם חשבו שהוא עבר אירוע לבבי והחליטו לאשפז אותו ולבדוק את תפקוד הלב".
"אחרי מספר ימי אשפוז הם הבינו שהלב בסדר ושוחררנו הביתה. מאותו רגע כל ארבעה ימים חזרנו לבית חולים לטיפול נמרץ, עם חשד להתקף לב".
"עד שבדקו לעומק והבינו שזה נובע מהטראומה שמשה חווה. לי זה היה ברור כבר שחזרנו הביתה. הצעקות והחרדה התהומית שלא נתנה לו מנוח".
פוסט טראומה הורסת את החיים
סבלת בעצם מפוסט טראומה, מעין הלם קרב, שליוותה אותך במשך שנים והגיעה בשיאה למחשבות אובדניות ואף לטיפול בבית חולים פסיכיאטרי
משה לוגסי: "המחשבות והסיוטים לא הרפו ממני. הרגשתי שאני הפכתי לעול כבד על אשתי והסביבה".
"ממצב של גבר עצמאי ומפרנס, שעובד וחי חיים נורמטיביים, הפכתי לסוג של צל של עצמי".
"לא הייתי זז לשום מקום בלי סמדר. לשירותים לא הייתי מסוגל ללכת לבד והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. כל דבר קטן החזיר אותי ליום ההוא".
"שנים לא אכלתי בשר ולא הייתי מסוגל להריח ריח של עשן או מנגל. אפילו פיח של מכוניות, הפך עבורי לבלתי נסבל".
"סמדר לא ויתרה עלי. היא לקחה על עצמה להחזיר לי את החיים. תקופה ארוכה היא לא עבדה ורק ליוותה אותי".
סמדר: "אני לא יודעת להסביר מאיפה היו לי הכוחות להתמודד עם הסיטואציה הזו".
"היום, שאני חושבת על זה, אני מבינה שאדם נורמטיבי לא יכול לחיות חיים כאלה בוודאי לא לאורך זמן".
"תחשבי שאין חיי אישות, אין שיחות חולין, יש רק התמודדות עם פחדים כל יום כל היום".
"מרגע שהבנתי את חומרת המצב וזה היה בעצם שתפסתי אותו בניסיון התאבדות – ממש רגע לפני מעשה, החלטתי לעשות מעשה".
"בחצות הלילה הסעתי את משה לבית החולים הפסיכיאטרי בפרדסיה. ביקשתי שיאשפזו את האיש שאני הכי אוהבת בעולם במחלקה סגורה".
"השבעתי את עצמי שלא אוותר עליו לעולם, ואעשה הכל כדי שהוא יחזור לקו הבריאות. למזלי בורכתי במשפחה מכילה ומדהימה, שנרתמה כולה לשיקומו של משה".
"כשראיתי במחלקות שם את אותם אנשים מסכנים שנראו כמו זומבי, רק חשתי צורך גדול יותר לסייע למשה".
אמנות לנפש שהפכה למקצוע
איך, בעצם, הגעתם לפיסול בחימר?
סמדר: "הרעיון לא נולד, הוא נעשה בתום לב כדי לרפא את זעמנו ורגשותינו בעקבות כל מה שחווינו".
"לא ידענו איך להתמודד עם מה שחווינו, אבל בעיקר התקשינו להתמודד עם אי הקבלה של מערכת הביטחון".
"ניסינו כל מיני דרכים להרגיע את העצבים שהיו רופפים. הפיסול בחימר התחיל בכלל מפימו, שמשה היה מאושפז בבית חולים פסיכאטרי בפרדסיה".
"הגעתי אליו לבית החולים. היה לי פימו שקניתי למשהו אחר. באיזשהו שלב השארתי לו את הפימו, כי הייתי צריכה לגשת ולשוחח עם מנהל המחלקה".
"כאשר חזרתי ראיתי שהוא פיסל לי כבשה קטנה. ראיתי את זה ולמחרת דאגתי להגיע אליו עם חימר. הוא התחיל להתעסק בזה באופן לא יציב".
"רק אחרי שמשרד הביטחון הכיר בו כנכה פוסט טראומטי בעקבות הפיגוע, הוא נכנס לשיקום בכפר סבא".
"בין האפשרויות שהציבו בפניו, הוא בחר לגשת לעבוד עם החימר שהרגיע אותו, עשה לו טוב והשכיח ממנו את הזוועות שחווה".
משה: "לאורך כל השירות שלי במשטרה ובמג"ב חוויתי סיטואציות לא פשוטות. הייתי בעזה וגם בלבנון".
"זוועות זה לא היה דבר זר לי, אבל מה שחוויתי בפיגוע בבית ליד היה, כנראה, מה ששבר את גב הגמל".
"המראות שם פשוט ריסקו אותי. אין מילה אחרת להגדיר את זה".
כבשים כסמל של טוהר, שקט ורוגע
מה הכבשים מסמלות בשבילך היום?
משה: "כבשים מבחינתי מסמלות טוהר, שקט, תמימות, רוגע ובעיקר סיפוק".
"היצירה שלי אמנם מזוהה יותר עם כבשים, אבל לא רק, אני מפסל עוד חיות כאלה שאהובות על הבריות".
"לא אפסל חיות טרף או חיות שיש להן קונוטציה שלילית".
"המגע בחימר מעסיק אותי ולא מאפשר לי לחשוב על דברים רעים".
"במילים אחרות, אני חושב שהיצירה והאמנות מסמלות עבורי סוג של ניצחון אישי".
היצירה שלך זוכה להערכה רבה בעולם האמנות וקהל גדול מתחבר אליו. מה זה עושה לכם?
משה: "אני חושב שאין אושר גדול מזה, שדווקא באמצעות הפיסול שעבורי הוא כלי טיפולי אשר עוזר לי להתמודד עם מה שחוויתי".
"הצלחתי לקחת את הדבר הזה ולהפוך אותו ליצירה אמיתית".
"יצירה שקהל גדול מתחבר אליה וכל אחד נותן לה משמעות משלו".
"הרבה אמרו לי שבכבשים שאני מפסל יש המון תמימות ונועם, שאני יכול להיות גאה בעצמי ועשייה שלי".
"איך שלא תסתכלי על זה, תפסתי שתי ציפורים במכה. כל מילה ולו הקטנה ביותר שאומרים לי על היצירה שלי, גורמת לי להתרגש ולעתים אף לדמוע. זה רחוק מלהיות מובן מאליו עבורי".
סמדר: "אותי כל העשייה הזו כמובן מרגשת. סוף סוף דברים מתחילים לבוא על מקומם ולהסתדר: גם ההכרה ממשרד הביטחון וגם העיסוק בכבשים שהוא עבודה משותפת של שנינו".
"משה מפסל את הכבשים ואני צובעת אותן. יש הענות מדהימה שזה כיף. מבחינתי מדובר בניצחון אישי שלו על החיים, אבל גם ניצחון של שנינו שצעדנו יחד בטוב וברע".
"היום, תודה לאל, אנחנו מטפסים מדרגה אחר מדרגה, לאט-לאט בדרך למעלה ואין לי ספק שנגיע".
מה אפשר לאחל לכם לשנה החדשה?
משה: "בראש ובראשונה בריאות, הנפש והגוף, כי אין חשוב מזה. עשייה ויכולת לעזור להלומי קרב נוספים".
סמדר: "שתהיה לכל בית ישראל שנה טובה ומבורכת בבריאות אהבה ואושר".
כתבות העשויות לעניין את הקוראים:
