המייל האדום
כמה פעמים נתקלתם באנשים שאוהבים מוזיקה, חיים מוזיקה אבל שהם אוחזים במיקרופון ומתחילים לשיר, זה נגמר באסון מוזיקלי? המקרה של חן בל רז קצת שונה. אצל הזמרת החדשה האהבה למוזיקה תמיד הייתה שם – אפילו במינון גבוה יותר מאשר אצל חבריה – אולם ההבנה וההכרה בעובדה שהיא יודעת לשיר, הגיעה בשלב מאוחר ודי במקרה. היום היא מקדישה את ימיה לכתיבה ולשירה במטרה ברורה לפרוץ החוצה ולהתברג לפלייליסט של גלי צה"ל.
מי את בעצם חן בל רז?
"נולדתי באילת וגדלתי ברחובות ובנתניה. אמא שלי עדיין מתגוררת בעיר נתניה. היום אני בת 35 ומגדירה את עצמי כזמרת וכותבת במשרה מלאה. במוזיקה התחלתי לעסוק רק בגיל 29. עד אז שימשתי בכלל כמדריכה טיפולית ביחידה לקידום נוער ועשיתי תואר במדעי ההתנהגות. רק אחרי שגיליתי את הכישרון האישי שלי, החלטתי לעשות ולעסוק רק במה שאני אוהבת והנה אני כאן".
מתי בעצם הבנת שהייעוד שלך הוא מוזיקה ומהיכן שאבת את האומץ לעזוב קריירה למען הגשמת חלום?
"תראי, זה לא משהו שקרה ביום אחד. מדובר בתהליך. מוזיקה אהבתי תמיד, אבל את העובדה שאני יודעת לשיר גיליתי מאוחר. בגיל 29, שזה בערך לפני שש שנים. המשפחה שלי מאוד מוזיקלית. כולנו קשורים בדרך כזו או אחרת למוסיקה. יום אחד חבר משפחה קרוב, שהוא מורה לפיתוח קול במקצועו, זיהה את הפוטנציאל שלי והזמין אותי ללמוד אצלו פיתוח קול. שם, בעצם, הכל התחיל. מאז ומתמיד הייתי ילדה מופנמת וביישנית. אם להיות כנה עם עצמי, תמיד ידעתי שיש לי את זה, אבל לא היה לי את האומץ לקום ולשיר. משהו שיתק אותי. כנראה שהייתי צריכה את הזמן הזה כדי לעבוד על הביטחון העצמי שלי ולצבור את האומץ שהיה חסר לי כדי לעמוד על במה".
עד כמה הביישנות בצעירותך, כפי שאת מתארת, מנעה ממך לפרוץ מוקדם יותר?
"אפשר לומר שהאהבה למוזיקה ולשירה בערה בי תמיד. אולם, כיוון שהייתי טיפוס סגור ומופנם, זה פחות בלט החוצה. בכל פעם ששמעתי מוזיקה או מישהו שר או ניגן לידי, הרגשתי את התשוקה למוזיקה ואהבתי לשירה רוצה לפרוץ החוצה – אבל נמנעתי. הפחד והחשש ממה אנשים יחשבו ומה אנשים יאמרו אם אני אשיר, פשוט שיתקו אותי. לא היה לי ביטחון. ברגע שעבדתי על זה והבנתי שיש לי את אותו ניצוץ, הלכתי על זה בכל הכוח. השארתי את הפחד מאחור".
איך הסביבה הגיבה להחלטה שלך לעזוב הכל ולהקדיש את עצמך למוזיקה? בכל זאת, אין הרבה קשר בין מדריכה טיפולית לזמרת
"תודה לאל שהתברכתי במשפחה ובסביבה תומכת. מן הסתם, בהתחלה, לא ממש מבינים את ההחלטה כי בכל זאת מדובר בלעזוב עבודה ומקצוע. ממש כך, לוותר על מקצוע שלמדתי והתמחיתי בו לטובת משהו אחר לחלוטין. אולם, הפרגון והתמיכה מהמשפחה ומהחברים הקרובים היו מהרגע הראשון. הם דחפו אותי להגשים את עצמי ואין כיף מזה בעיני. את בן הזוג שלי הכרתי אחרי שעזבתי את העבודה, הוא הכיר אותי כזמרת וקיבל אותי כמו שאני. כמובן שהוא מאוד מפרגן".
את השירים שלך את יוצרת מההתחלה ועד הסוף. על מה את כותבת והאם כבר גיבשת לעצמך קו מוזיקלי?
"כאשר שואלים אותי מה סגנון המוזיקה שלי, קצת קשה לי לענות, כי אני בעצמי עוד לא יודעת ועסוקה בלגבש אותו. נכון להיום אני נוגעת בכל מיני סגנונות. יש לי שירים עם נגיעות של רוק ויש גם שירים יותר פופים. אין משהו קבוע. לגבי הכתיבה שלי, אני חושבת שכמו כל אמן, גם אני כותבת על סיטואציות מהחיים הפרטיים שלי. על תחושות, רגשות ומצבים אותם אני חווה בחיים האישיים שלי ונשפכים על הדף".
כיום את עוסקת אך ורק במוסיקה. דווקא לאור האינפלציה בזמרים ובתכניות ריאליטי המייצרות כוכבי אינסטנט, האם זהו מקצוע שניתן להתפרנס ממנו?
"מוזיקה היא בהחלט מקצוע שאפשר, בסופו של דבר, להתפרנס ממנו. דוגמאות לכך לא חסר. אני היום עוד לא בשלב שאני מתפרנסת רק ממוזיקה, אלא גם רשומה לסוכנות שחקנים וזה סוג של השלמת הכנסה – למרות שכאשר נרשמתי לסוכנות, המטרה הייתה לזכות ביותר חשיפה, שאנשים יכירו אותי".
את רואה את עצמך עוזבת את המוזיקה יום אחד?
"מהרגע שגיליתי את המוזיקה בי אני מאושרת, לכן אין שום סיבה שאעזוב אותה. אומנם לעולם לא ניתן לדעת מה צופן לו המחר, ולכן אני תמיד אומרת שכל עוד זה תלוי בי, אני לא אעזוב את המוזיקה לעולם".
האם את מציבה לעצמך יעדים קטנים בדרך להגשמת חלום גדול או שיש לך חלום גדול אליו את משייטת לאט ללא תכנית?
"אני תמיד מציבה לעצמי יעדים קטנים ומסמנת וי אחרי כל יעד שהשגתי. זה נותן דרייב להמשיך. כמובן, שיש לי גם תכנית מובנית, שמשתנה ומתפתחת כל העת בהתאם להתקדמות שלי. החלום הגדול שלי זה להגיע עם שיר מקורי שלי לגלי צה"ל, למלא אולמות ולעשות מוזיקה".
