ילדה של אבא

אתמול זה שוב קרה. נעלבתי. אתמול נעלבתי מילדה בת 3.

זה קרה כשהשכבתי את הבת שלי לישון. נישקתי, שמתי דיסק ,השארתי אור קטן וחזרתי לסלון להתחיל את המשרה השלישית שלי – בתור מקפלת כביסה. לפתע צליל קטן מכיוון החדר…

"איפה אבא שלי?" (אולי אם לא אענה היא תעזוב את זה)

"למה אני קוראת לו והוא לא בא?" (לא עבד)

"אבא בעבודה" אני אומרת לה.

"הוא עוד מעט יבוא."

"אבא…" מתחיל בכי.

ליבי נצבט. אבל לא מהסיבות הנכונות. לא מתוך הזדהות עם הילדונת שרוצה את אבא, אלא… מקנאה!!! למה היא לא בוכה אמא??? אני מתרעמת ביני לבין עצמי…

הייתם מצפים שכאמא לארבע בנות, אמצא בתוכי את הגדולה הנפשית לפרגן לבעלי "ילדה אחת של אבא". אז זהו שלא. כלום. לא פרגון. לא הבנה. לא השלמה. עד כאן. זה – לא מקובל. אני סחבתי, אני ילדתי, אני הנקתי ואת תקראי לי! ברור?

הפעם הראשונה שבה נודע לי שהבת שלי הופכת להיות ילדה של אבא היתה ביום הורים בגן. הגעתי לדבר עם הגננת חודש אחרי שילדתי את ביתי הבאה בתור, וקיבלתי את הפידבק הבא:

"הלידה שלך מאוד השפיעה על הילדה" (אוי)

"כבר חודש שהיא קוראת רק לאבא בגן"  (אאוץ')

"זה כאילו המילה אמא כבר לא בלקסיקון שלה" (אאאווווץ'ץ'ץ'ץ')

"זה ברור לחלוטין שאת עסוקה מאז הלידה" (אוי לא! הלב! יש לך את זה ביותר חסר רגישות? את לא יכולה לעדן קצת את המסר, גם כך אני אכולת רגשות אשמה?)

כשאני מנסה לבחון את תחושותיי אני חושבת שאני מבינה איפה נמצא שורש העניין. בי. ב"ילדה של אבא" שבתוכי. כי תראו מי שמדברת. אני הרי האמ-אמא של הילדה של אבא ;-). ספרי הפסיכולוגיה מלאים בתיאורים על ילדות כמוני. בכל ארוחת שישי תמצאו אותי יושבת עם אבא שלי ומחכה למוצא פיו. הנה הנה הוא תכף אומר משהו מצחיק.  הנה הנה הוא נותן איזה ניתוח פוליטי גלובלי מבריק. הנה הנה הוא מספר בפעם האלף את סיפור המלצרות שלו מהסיקסטיז שכולנו מדקלמים. סיפור קורע אגב.

אני זוכרת כמה הייתי מופתעת כשידיד שלי א. פגש לראשונה את עודד ושיתף אותי באבחנתו בקשר אליו. הוא פשוט copy של אבא שלך. הוא אמר. עודד? קופי של אבא שלי? חחח, מה פתאום? הרי אבא שלי הוא יחיד ואין שני לו, מה לא ברור?

כלומר לשניהם יש תלתלים
ושניהם מצחיקים בצורה מוטרפת
ושניהם חולים על ספורט
והאמת שאפילו סיפורי המלצרות שלהם דומים.
רגע… בעצם יש אמת מסוימת בדבריו…

איחס! דוחה!

ואיך אמא שלי מתמודדת עם ההערצה הזאת? אתם בוודאי שואלים. ובכן כנראה שהיא בן אדם גדול יותר ממני, משום שהיא להבדיל ממני… מפרגנת. אמא שלי היא אדירה. אני אוהבת אותה בכל ליבי והיא תמיד שם בכל רגע שאני צריכה אותה. ובכל זאת, המבט המזוגג שלי שמור לגבר אחד ויחיד: אבא :-).

ואני יודעת שאולי זה יהיה גם גורלי. יש מצב שהילדה הקטנה והסוררת היא רק הסנונית הראשונה ושבעוד כמה שנים עודד יבלה לו כמו שייח עם ארבע מעריצות צמודות בזמן שאני שומרת על הנכדים… טבעי אולי אבל טיפה מבאס…

אז:

אמא: סליחה (ואני כל כך מזדהה)
אבא: תודה (שאתה קיים)
עודד: בבקשה (תקפל גם אתה קצת כביסה)