לראות את החיים בוורוד

תמיד דמיינתי את עצמי בתור אמא של בנים. שלושה-ארבעה יוצאי סיירות עשויים ללא חת, משהו סמלי, עם שמות עבריים כמו למשל (אבל באמת רק ככה בשביל הדוגמא) בועז (מסיירת אגוז), אלון (מהשייטת), יואב (מפלס"ר גבעתי), ורועי (המטכ”ליסט).

"מה לי ולבנות?" נהגתי ללרלר לכל עבר. "הרי אני כזאת תום בוי" (אנחנו מכירות?),"מה לי ולצמות סיניות?" (תתפלאי…) ו"אני בכלל שונאת ורוד".

לכן, מה גדולה היתה הפתעתי כשנודע לי לראשונה שאני מצפה לבת. ("אבל בועז זה בכלל לא שם יפה לבת !!! ")

לא היתה ברירה, הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש, והפעם בתור אמא של בת.

"את תהיי בסדר גמור" אמרתי לעצמי, ,את תגדלי בנות מסוג אחר. תסרוקות, נסיכות ונצנצים – לא בבית ספרנו…"

אז אמרתי…

בתנו הבכורה והנשית במיוחד נולדה ביום חורפי, ומיד נעטפה בשלל בגדים וחפצים בצבעים כלליים וחסרי כל העדפה מגדרית. כובע לבן, שק שינה אדום, עגלה בצבע חאקי, חדר לבן ומצעים דמויי ג’ינס. עד כאן – עומדת בציפיות.

Fast Forward עשר שנים קדימה… בואו והכנסו אליי הביתה:

לא כדאי להוריד נעליים בכניסה, כי את הנצנצים הוורודים והסגולים המפוזרים על הרצפה לא תצליחו להוריד לעולם מהגרביים. (תאמינו לי, ניסיתי) פנו ימינה במסדרון והכנסו לחדר הילדות הראשון. כן כן, החדר הוורוד שנראה כמו זירת פיגוע בוועידה בינלאומית של נסיכות דיסני. משם הדרימו לכיוון השירותים, שם יברכו אתכם לשלום שלל בשמים ולקים מבית "הלו קיטי". עוד קצת ישר ותגיעו לחדר הילדות השני, נא להכנס בשקט, ברבי וקן בדיוק סיימו להרדים את הילדים.

איך כבה לו כך סתם נס המרד? ואיך לעזאזל הרחקתי כל כך מכוונותי המקוריות? ההתדרדרות היתה איטית אך עקבית:

2006

הילדה חוגגת שנה ואני דואגת לאיזון מופתי באופי המתנות. כל נסיונותיי לגרום לה לשחק במגה בלוקס נתקלים בהתעלמות מוחלטת. פשוט צריך להחליף לבובה החדשה שלה חיתול. 20 פעם ברצף

עוד באותה השנה

הילדה מוצאת את הדאודורנט שלי ומגלה בקיאות מטרידה במריחתו תחת בתי השחי שלה ושל כל הבובות.

2007

נפגשים אצל חברים. לבן הקטן שלהם יש ארגז כלים עם מברגת צעצוע מסתובבת. הילדה באקסטזה, לוקחת את המברגה ומפעילה אותה. אני מאושרת. הנה, גם בנות אוהבות לשחק עם ארגז כלים. אולי היא לא תגדל להיות פלגמטית כמו אמא. ואז… "מה את עושה מותק?" אני שואלת, כי הילדה מקרבת את המברגה לרגליים ומדמה תנועות סיבוביות המוכרות לי להחריד. "אלוהים אדירים", אני לוחשת לבעלי, "הילדה משחקת בלהוריד שערות מהרגליים…" ארגז כלים עאלק. טוב לפחות היא חושבת מחוץ לקופסא\ארגז ;-)

עוד באותה השנה

אנחנו מתבשרים שילדה שנייה עומדת להתווסף למשפחה. בעלי מבין מייד ומשלים עם חוסר יכולתו לייצר בנים.

2008

הילדה הגדולה לא מוכנה ללכת לגן בלי שמלה או חצאית. בדרך כלל היא מעוניינת גם בכל השרשראות שלה עליה, בשני זוגות של משקפי שמש, ובתיק צד. אני מפחדת ששאר האמהות בגן יכעסו עליי שאני מרשה לה ללכת לגן עם שמלת שבת, אבל מפחדת מהתקף זעם יותר. הקטנה דוקא אוהבת לשחק במשאיות, אבל המשאית היחידה קבורה מתחת למערום של בובות פרווה.

2009

הגדולה רוצה שנטייל בקיץ לאירופה. היא פשוט שמעה שיש שם נסיכים. בפורים היא מכריזה שהיא רוצה להתחפש ליפהפיה הנרדמת. "אולי רופאה, או שוטרת?" אני מנסה את מזלי, אך ללא הועיל. לא נורא, אני חושבת לעצמי, כל עוד היא לא רוצה להתחפש לכלה, מצבינו עוד סביר.

2010

הגדולה מכריזה שבפורים היא רוצה להתחפש לכלה. אני אובדת עצות. הבת שלי? שלי? כלה? איך אני, שהתחתנתי בגינס הצלחתי לגדל פנינה רוזנבלום קטנה? בגן אני מגלה 12 כלות נוספות, הגן נראה כמו חתונה המונית של דע"ש, נחמה פורתא.

2011

אנחנו מתבשרים שילדה שלישית עומדת להצטרף לשורותינו. אתם מבינים כבר שמדובר במגמה, כן?

2012

תקופת רגיעה יחסית. הגדולות כבר ממש גדולות. מבינות מה זה מגניב, מבינות מה זה מוגזם, ומבינות שבאמת באמת רק רציתי בטובתן כשלא הרשיתי להן ללכת למסיבת הסיום של הגן בתחפושת של שלגיה. הקטנה עדיין קטנה מדי ואף מראה סימנים מוקדמים של שובבות. איזה שינוי מרענן.

עוד באותה השנה

אנחנו מתבשרים שילדה רביעית בדרכה אלינו. לא באמת חשבנו אחרת.

2013

ילדה מספר 2, שדווקא הייתה מאוזנת יחסית עד כה, פוגשת חברות חדשות, ומתחילה לגלות חיבה יתירה לבובות עיניים, לכבשה ניקי ולברביות. בתחומי העניין של הגדולות גם איפור ותסרוקות, בדגש על צמה סינית. הבנות מוזמנות השנה גם ליום הולדת ראשון בספא. אני מתפלצת אבל הן עפות על זה.

2014

ילדה מס 3 מגלה שיש בנים ויש בנות. אה וגם שהיא בת. וואחד בת. את ההמשך אתם כבר מכירים…

2015

אין, פשוט אין, על בת הים הקטנה. היא הכי יפה והכי חמודה והכי פזורה בכל מקום אפשרי בבית: מצעים, פאזלים, תיקים, ספרים, בובה גדולה של בת הים השריצה בנות ים קטנות, האמבטיה נראית כמו שוק הדגים ביפו. פשוט היתה לילדה מס 3 יום הולדת מס 4 וכל המשפחה הרי גם יודעת שבת הים היא הכי הכי.

בפורים, אגב, היא רוצה להתחפש ל"בל" מהיפה והחיה. לכו תבינו…

כך בקצרה הגעתי עד הלום. אלו הם חיי, ועל כך אני מודה, כי בזכות הנקביות על סטרואידים הזאת, למדתי לא מעט.

למדתי לזרום עם ההעדפות של הבנות שלי ולא להתנגד להן רק כי אני רוצה להיות אלטרנטיבית. למדתי שאם אחכה בסבלנות ואתן לכל הוורוד הוורוד הזה להתנקז החוצה – הכל בסוף יהיה בסדר ויחזור לפרופורציות הגיוניות. למדתי שהן מוצלחות וחכמות לפחות כמו כל גבר, גם כשהן בוורוד. למדתי לעשות צמה סינית ב youtube ואפילו התחלתי להתגנדר בעצמי, להתאפר וללבוש שמלות. מי היה מאמין…  אבל מעל לכל למדתי שיש דבר כזה "נצנצים אכילים". מה רבו מעשיך אלוהים! נצנצים אכילים!