מאמינה בעבודה קשה

אין דבר שמרגש יותר את לודמילה טקצ'ב, מבכירות מאמנות השחייה בישראל, מאשר לראות את הילדים שלמדו אצלה תנועות ראשונות, מתברגים בצמרת.

קשה היה לראיין את לודמילה טקצ'ב, שפילסה את דרכה בעבודה קשה ומיצבה עצמה כאחת ממאמנות השחייה הבכירות בישראל. טקצ'ב היא מאמנת עסוקה. בכל יום היא מאמנת, במשך שעות ארוכות, יחד עם סגל מאמנים רחב, את שחייני ושחייניות הפועל "דולפין" נתניה. בראיון לנתניה און ליין – ksn מדברת טקצ'ב על הדרך בה עברה, כיצד הגיעה לשחייה ומדוע הדרכת ילדים ובני נוער מרגשת אותה.

הקריירה המפוארת של לודמילה כמאמנת החלה, אי-שם, בשנות השמונים המוקדמות – עוד בטרם עלתה לארץ מברית המועצות. כמאמינה גדולה בקשר שבין ספורט בכלל, ספורט מקצועני בפרט והתפתחות הילד, היא מעדיפה להתמקד באימון שחיינים צעירים.

כדי לסבר את האוזן, בעיקר בעיר בה התקשורת עסוקה בסיקור כדורגל וכדורסל, הפועל "דולפין" נתניה בשחייה ממוקמת, כיום, במקום השלישי הארצי (דירוג קבוצתי) בילדים עד גיל 14, הנוער מדורג במקום שני ארצי – כך גם בבוגרים. ההישגים המשמעותיים הללו הושגו בזכות היקף האימונים והמאמנים בהם טקצ'ב. ילדים במסגרות התחרותיות עד גיל 10 מתאמנים כעשר שעות שבועיות, בגיל 16 מתאמנים הנערים והנערות כ-16 שעות שבועיות ואילו הבוגרים מתאמנים עד 24 שעות שבועיות. נחזור לטקצ'ב, הנחשב לאחת המאמנות הקפדניות והמקצועיות יותר בארץ.

 איך הגעת לענף השחייה בכלל ולאימון שחיינים בפרט?

"בברה"מ גדלתי במשפחה שעסקה בספורט מקצועי. כילדה ליוויתי את אמא שלי, שהייתה שחיינית בברה"מ. אני הלכתי בעקבותיה. שחיתי מגיל צעיר מאוד, אבל נמשכתי לאימון עצמו. עוד בהיותי סטודנטית להוראה, בגיל 22, אימנתי שחיינים. עם קבלת תעודת ההוראה התחלתי לעבוד כמאמנת והשתתפתי בלא מעט אליפויות עם הקבוצות שאימנתי. כשעליתי לישראל, כמו עולים חדשים רבים, נתקלתי בקשיים בגלל קשיי שפה וגם בגלל שענף השחייה לא היה מספיק מפותח בארץ. הקושי לא מנע ממני לעסוק במה שאני אוהבת – במקביל אני משמשת כמורה לחינוך גופני באחד מבתי הספר באזור".

כיום את אחת המאמנות הבכירות בהפועל דולפין נתניה

"אני מאמנת באגודת הפועל דולפין נתניה גילאים צעירים. כלומר, גילאי 10-14. בשנים האחרונות זכינו באליפויות במקומות חמישי ושישי. השנה, באליפות ישראל האחרונה, שיפרנו את ההישג וזכינו במקום שלישי קבוצתי. אני מאמינה בעבודה קשה ונכונה. כשיש נחישות, התוצאות יגיעו".

 מדוע את מעדיפה לאמן דווקא ילדים ובני נוער?

"אני נהנית מאוד לאמן את הילדים הצעירים. זה כיף וזה נותן סיפוק אדיר לי כמאמנת. בעבר אימנתי גילאים גדולים יותר וגם את זה מאוד נהניתי לעשות, אבל טוב לי במקום שלי –  היום  – עם הקטנים. אין דבר מרגש יותר מאשר לראות אותם מתחילים מאפס ומגיעים להישגים מרשימים".

כיצד את מסבירה את התרומה של הספורט וערכיו להתפתחות הילד?

"השחייה, למשל, הופכת את הילדים לאינטליגנטיים מאוד. זו התרומה הגדולה שלה. במהלך האימון יש לילדים המון זמן לבד עם עצמם – מה שגורם להם לחשוב יותר לפני כל פעולה. חלק מדרישות האימון כדי להפוך לשחיינים טובים יותר זה לגלות איפוק, להיות קשובים, לפתח אחריות אישית וקבוצתית ומשמעת. את הערכים הללו הם לוקחים איתם גם מחוץ לאימון. לחיי היום יום בבית הספר. כמובן גם בבית. השחייה גם תורמת לביטחון העצמי של הילד, במיוחד בגיל הצעיר".

 הורים רבים, לפחות על-פי האופי הישראלי, נרתעים מענפי ספורט תחרותיים ומסתפקים בחוגים של מתנ"סים, מתוך החשש ששעות האימון הרבות יביאו לאי-השקעה בלימודים. עד כמה זה נכון?

"מניסיוני וגם לפי מה שקורה בכל העולם, זו ממש טעות לחשוב כך. המציאות היא ההיפך הגמור ממה שמציירים לעצמם בראש אותם הורים. השחייה, כמו כל ענף ספורט אחר, תורמת להתפתחות הילד. אם הילד אוהב את ענף הספורט בו הוא מתאמן, הוא יסיים את המטלות שלו תוך זמן קצר ויעשה אותם על הצד הטוב ביותר כדי להיות פנוי לאימונים שחשובים לו לא פחות. האחריות האישית שמפתחים הילדים כבר מגיל צעיר, באה לידי ביטוי בצורה מושלמת בעניין זה. ילדים שאינם עוסקים בספורט, ימרחו את הזמן של הכנת השיעורים וסיום המטלות ודעתם תהיה מוסחת מכל דבר קטן".

 כיצד את מעדיפה להתייחס לשחייה – כאל ענף ספורט אישי או קבוצתי?

"ענף השחייה הוא ספורט קבוצתי וספורט אישי – זה סוד הצלחתו בעיני. ברור שלכל אחד מהילדים חשוב ההישג האישי שלו, והוא משקיע המון מאמץ כדי שזה יהיה הטוב ביותר שהוא מסוגל. אולם, כאשר הילדים מתמודדים כקבוצה, ההישגים חשובים לכל אחד מחברי הקבוצה והם דוחפים האחד את השני קדימה, נותנים אנרגיות ומוטיבציה, מחפים אחד על האחר ורוצים את הטוב ביותר לקבוצה. ככל שהקבוצה תהיה יותר מגובשת, התוצאות וההישגים יהיו בהתאם. הדוגמא הטובה ביותר היא האליפות האחרונה בה זכינו במקום השלישי".

 כיצד את מנתחת את תוצאות אליפות ישראל?

"באליפות האחרונה, אפשר ממש להגיד, שהם שחו אחד בשביל השני. השיאים האישיים של כל אחד מהשוחים היו טובים, אך ההישגים המשמעותיים היו כקבוצה. הקבוצה שאני מאמנת היום מאוד מגובשת. הם חברים טובים באימון ומחוצה לו. הם עוזרים אחד לשני והתוצאות בהתאם. אני, כמאמנת שמסתכלת מהצד בזמן התחרות, יכולה לומר שאני מלאת גאווה בתלמידים שלי. הלכידות של הקבוצה והגיבוש שלה, הוא חלק בלתי נפרד מהרמה הגבוהה שהשחיינים שלי הציגו. אני משקיעה בגיבוש זמן רב מתוך אמונה שמדובר בחלק בלתי-נפרד מאימון".

מה גורם לך להמשיך ולאמן אחרי כל כך הרבה שנים של אימון?

"כיף לי. כיף לי לתת מהידע שצברתי במהלך השנים, כיף לי לקבל מהם את האנרגיות ולתת להם את האהבה למקצוע ובכלל. מה גם, שהעבודה עם ילדים צעירים גורמת לי להישאר צעירה בנפשי".

 מה אוכל לאחל לך להמשך הדרך?

"אני יכולה לומר לך מה אני מאחלת לעצמי: להמשיך איפה שאני נמצאת, כי טוב לי – גם כמאמנת שחיה וגם כמורה לחינוך גופני בבית ספר. זה אולי ישמע קלישיאתי, אבל באמת שאני מרגישה כאילו האנשים שאני עובדת איתם הם מעין משפחה שנייה בשבילי. בין אם זה הקשר הקרוב שיש לי לילדים ובין אם זה צוות המאמנים. כמובן שיש לי שאיפות עבור הקבוצות שאני מאמנת וזה להשתפר מאליפות לאליפות".