המייל האדום
"נולדתי בנתניה ולמדתי באורט גוטמן. בהתחלה המשפחה לא התלהבה במיוחד מהבחירה בשירות קרבי, כי בכל זאת אני הבת הקטנה של המשפחה. עם זאת, יחד עם הדאגה והפחד, הם תמכו בי לאורך כל הדרך. לוחמה זה לא צחוק, ובכל זאת. אחי הגדול שירת בפלח"יק גולני, אבי היה בחיל חימוש ואמי הייתה קצינה בחיל הרפואה", כך פותחת גל לנדס את השיחה עם נתניה און ליין.
גל, שהחלה את דרכה הצבאית בכלל בקורס חובלים, לא חשבה שיום יבוא והיא תעמוד עם כומתה כתומה על הראש ובוגרת קורס קצינים בחיל הרגלים: "התמיינתי לקורס חובלים, אך נפלתי בגלל עניין רפואי. הגעתי לקורס בק"שיות- בקריות שליטה ימית, התצפיתניות של חיל הים. שירתי בצמידות לעזה ובמהלך השירות הצלחתי להעלות בחזרה את הפרופיל שלי. הבנתי שהתפקיד הזה, מול המחשב, לא מתאים לי. זה לא היה המקום שלי. היה לי קשה והייתי צריכה להילחם בשביל להתנדב ללוחמה. בסוף הצלחתי, אחרי שניסיתי במשך שמונה חודשים, שזה המון זמן. הרגשתי שזו הייתה תקופה מאתגרת, כי הרגשתי שאני צריכה להילחם במערכת בשביל לתת יותר. הצלחתי להגיע לנפה הסדירה של פיקוד העורף באוגוסט 2013. עברתי מסלול הכשרת לוחמים של שבעה חודשים, שבסופם יצאתי לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) והמשכתי כמפקדת בקורס מ"כים. אחרי מחזור אחד של קורס מ"כים (שנמשך ארבעה חודשים), יצאתי לקצונה", מספרת.
די היה ברור לכל חבריה לתיכון של גל לנדס, שהיא תשה הכל כדי להשתלב במערכת הצה"לית בשירות משמעותי. עבודת הגמר שלה במגמת אמנות עסקה בחשיבות הגיוס באינטרפטציה נשית, תוך שימוש בסיסמא "הכי קרבי, אחותי".
(גל, ממש נלחמת כדי לחזור למערך הלוחם. במבט לאחור, היה שווה?
"אם הייתי יכולה להתגייס מחדש, הייתי עושה בדיוק את אותו המסלול – גם במקום בו היה לי פחות טוב. היום, בדיעבד, אני מבינה שכל תפקיד הוא משמעותי, גם אם זה לא תפקיד שכולל בו לוחמה. ראיתי וחוויתי דברים שלוחמים לא רואים. בסוף השגתי את מה שרציתי ואני מרגישה שאני תורמת את המרב".
יחד עם ההתרגשות מן ההצטיינות, סג"ם לנדס לא רואה בכך משהו מובן מאליו: "הייתי במגמה ביחד עם צוערים מכלל היחידות הלוחמות בצה"ל. סיימתי כמצטיינת פלוגתית, הבחורה הראשונה מפיקוד העורף. כולם מאוד התרגשו מזה, לא ציפיתי. עבדתי קשה לאורך כל התקופה בבה"ד 1, ביה"ס לקצינים, הייתי מאושרת לעמוד באותה שורת מצטיינים עם כל הלוחמים מהסיירות והיחידות המובחרות, האנשים שבדרך כלל מסיימים את הקורס בהצטיינות. אני, בחורה קטנה עם כומתה כתומה, זה היה סוג של פריצת דרך".
אחרי הקורס שובצת כמפקדת מחלקה (מ"מ) במחזור הגיוס הבא.
"נכון, חזרתי לגדוד שלי, גדוד קדם. חשוב לי להנחיל לפקודים שלי ערך של עבודה קשה. אני מאמינה שעבודה קשה משתלמת. אם עובדים מכל הלב ויש מטרה מול העיניים, יש לכך תוצאות. אני מחכה ומתרגשת לקראת המחזור החדש. יש לי המון תכנונים בראש. אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי במסגרת הצבאית ואני מאוד מעריכה את זה, כי לא כל אחד מוצא את מקומו בצבא. למשל, מבצע "צוק איתן", מבחינתי, מהווה תקופה משמעותית. לא הייתי צריכה להיכנס לעזה בשביל זה".
מדוע?
"במהלך המבצע פיקדתי בקורס המ"כים. שילבנו בין מגוון ה"כובעים" שיש לנו: מצד אחד, הלוחמה. מצד שני, כל נושא החילוץ וההצלה. היו פעמים בהן שימשנו כלוחמים, למרות שלא נכנסנו לעזה. כשתפקדנו כלוחמי חי"ר למדתי הרבה מאוד על פיקוד, על להקשיב למפקד שלי ולהבין מה המשמעות של הדברים. רגע אחרי שסיימנו להילחם, החלפנו ל"כובע השני"- לוחמי חילוץ והצלה. יצאנו לכוננות חילוץ והסתובבנו במקומות ציבוריים. אנשים הסתכלו עליי כאילו שהם הרגישו שאני עומדת להציל אותם, כי הייתי עם הווסט הכתום והזוהר של פיקוד העורף. הבנתי כמה שזה חשוב, אפילו להסתובב ברחוב ולהרגיע אזרחים", מודה גל.
ספרי על רגעי שיא מאותה התקופה.
"אני זוכרת רגע בו נשמעה אזעקה וכל מי שהיה ברחוב נשכב על הרצפה ותפס מחסה. מיד לאחר האזעקה אנשים קמו וחזרו לשגרה שלהם, כאילו שכלום לא קרה. בין כולם, תמיד יש את האדם המבוגר שנשאר על הרצפה ולא מצליח לקום. שם אנחנו נכנסים ועוזרים לו. הדברים הקטנים האלה, הם מה שכל-כך עוצמתי בעיניי. זה מה שגורם לי להבין למה אני לוחמת חילוץ והצלה. הרגשתי שיש לי כוח, סמכות, שאני מצילה את המצב כרגע".
לסיום, שאלת המיליון. האם לדעתך צריך לעודד יותר בנות להתגייס למסלולי לוחמה מבצעיים?
"בוודאי, אני מאד מאמינה בבנות הלוחמות. הן מתנדבות ונותנות מעצמן יותר, זה כל כך לא מובן מאליו, גם בימינו, שבנות יבצעו תפקידים מבצעיים. בנוסף, בתור אחת שעברה בין תפקידים, בין אם ביחידה מובחרת, תומכת לחימה או לוחמת, הבנתי כמה כל תפקיד משמעותי, גם אם זה מקום שהוא פחות מבצעי. גם מחוץ לעזה הייתי בכוננות חילוץ והגדוד שלי חילץ אנשים מהריסות של פגיעות טילים בבתים ובניינים. אין תפקיד חסר משמעות בצה"ל".
אהבתם, מוזמנים להגיב ולשתף.
