המייל האדום
על עוגות עם בצק סוכר ועל החור השחור שאליו נשאבו העוגות הפשוטות של פעם (או איך, לעזאזל, נכנענו לראוותני על-פני הטעים)
*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים שאוהבות לפסל בבצק סוכר. כמה מחברותיי המקסימות והאינטליגנטיות ביותר אוחזות בתחביב זה, כל תחביב מכבד את בעליו וכולי וכולי…
*אין בכוונת פוסט זה לפגוע באמהות שמתנדבות לוועד ההורים, יאללה כפיים וכולי וכולי…
יש קורלציה ישירה אגב בין רמת המומחיות בבצק סוכר לבין רמת המעורבות בוועד הורים, וזה בדוק. אני עצמי חטאתי בעברי בהתנדבות לוועד – עד שגיליתי שאני לא מצוידת בכישורים המתאימים עקב סלידתי מ"מפעילים" למיניהם, מערכות הגברה, מתנות בשקל המיוצרות בסין ומעל לכל: בצק סוכר.
אז מה הקטע?
מה הקטע הזה עם עוגות מכוסות בצק סוכר, שמישהו יסביר לי. זה לא טעים, ותהרגו אותי בשביל מה לעבוד כל-כך קשה על משהו שבסוף נראה כאילו קנית אותו ממישהי שמעצבת עוגות בבצק סוכר…
יש לי חברה, מהנדסת תוכנה במקצועה, בחורה מבריקה לכל הדעות, שקיבלה דלקת בתעלת העצב ביד ימין משילוב של עבודה עם העכבר והכנות אינטנסיביות לקראת יום ההולדת של בתה בת החמש, שכללו מה? הכנת עוגה מבצק סוכר…
אז מה לעזאזל יכולה להיות המוטיבציה של נשים בוגרות ללוש וללוש בצק סוכר כאילו אין מחר? האם מדובר בחסך מהילדות? זיכרון מר מאמא שלא אהבה שמשחקים בפלסטלינה בבית? האם מדובר ברצון לייצר מציאות אוטופית בזעיר אנפין שבה הכל מתוק, צבעוני וניתן לשליטה? אולי תת רגישות תחושתית כלשהי שגורמת לרצון בלתי נשלט ללוש?
פעם הייתי מתנדבת לבקשות ועד ההורים להכין עוגה לכל אירוע בבית הספר או בגנים של הבנות שלי. הכל עבד טוב ויפה – עד שאופנת בצק הסוכר הגיעה למחוזותינו ויצאתי מצולקת נפשית מכמה אירועי עוגה מצערים.
2012 – טקס קבלת תורה והשפלה קטנה, אך ניתנת לשיקום
מעשה שהיה כך היה: לכבוד מסיבת קבלת התורה של בתי הבכורה והמקסימה, התנדבתי באופן טבעי להכין עוגה. הכנתי עוגת שוקולד עם סוכריות ואף הגדלנו לעשות ואלתרתי עם הבנות בובת משה מפליימוביל עם בגדי יוטה, מניף את לוחות הברית, שתהיה מונחת אחר כבוד על העוגה. מיד כשהגענו לאירוע והנחנו את העוגה, הבנתי את גודל הטעות
למולנו ניצבו לוחות הברית שנחשבו אבודים זה אלפי שנים, מפוסלים מבצק סוכר בגודל נאמן למקור. ניתן היה עדיין לחוש ברוח האלוהים המרחפת מעל לעוגה ואת זעמו של משה – רגע לפני שניפץ אותם.
ליד לוחות הברית ניצב ספר תורה (כזה שמוציאים מהארון בבית הכנסת) דומה דמיון מטריד למגילות הגנוזות, מכוסה בצק סוכר, בקנה מידה של 1:1, ועוד כמה אקסמפלארים נוספים בסגנון…
בשקט בשקט הנחתי את עוגתי הצנועה (והטעימה חשוב לי לציין) אי שם מאחורי אחיותיה הגדולות והראוותניות, וניסיתי להסוות את עצמי בקהל. לא לפני שחילצתי את משה הקטן כדי לחסוך ממנו השפלה פומבית. מספיק הקטע של הגמגום יושב עליו כבד, הדבר האחרון שהוא צריך זה לגלות שהוא עשוי מחומר בלתי אכיל, ככה לפני כולם…
2013 מסיבת מקראה- השפלה נוספת והשבועה שלעולם לא עוד
מכיוון שעברה שנה והספקתי כבר לשכוח את הכישלון המהדהד הקודם, התנדבתי שוב להכין עוגה לכבוד מסיבת המקראה של בתי השנייה והמתוקה. גם לה מגיע.
באופן מאוד לא טיפוסי הגעתי קצת לפני הזמן והנחתי, בכיף, את העוגה שלי (שוב, שוקולד עם סוכריות) על שולחן הכיבוד. מיד הגיעה צלמת האירוע וביקשה ממני להסיר את הכיסוי מעל לעוגה כדי שתוכל לצלם אותה. האמת שהתפלאתי, אבל יאללה בכיף, זרמתי והסרתי את הכיסוי.
"אההה!", התפלאה הצלמת, "חשבתי שעשית עוגה מיוחדת…" היא אמרה, בעודה מסתובבת ומתרחקת ממני לכיוון עוגה מעניינת יותר – מבלי לבזבז צילום יקר…
בחיי שנעלבתי. ניסיתי לגייס את כל הציניות וההומור שבי, אבל ללא הועיל. נעלבתי ונשארתי עם טעם מר בפה של עוגה מבצק סוכר… מזל שהבת שלי היתה עסוקה עם חברות באותו רגע…
מסקנות, הלקאה עצמית ומוסר השכל
מאז שני האירועים העגומים האלה הבנתי את עקרון ה"אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה (מבצק סוכר) שמוציאה את כל שאר האמהות רע" ובי נשבעתי שאשאיר את מלאכת האפייה לנשים ראויות ממני, עם קצת יותר אנרגיות ו\או זמן חופשי…
חבל שאין קצת יותר התחשבות בנו, אלה שלא נהנות למצוא את עצמן עובדות בשעות הקטנות של הלילה על שלל קונסטרוקציות שרודן קטן החליט שהוא חייב ביום המיוחד שלו. בסך הכל, בלי העוגות שלנו – העוגות שלכן היו נראות הרבה פחות מיוחדות…
ועכשיו ברצינות, מתי התחלנו כל-כך להסתכל בקנקן ולהעדיף את האריזה על-פני התוכן? מתי התחלנו להעביר לילדים שלנו את המסר שראוותנות היא הסטנדרט החדש? ומתי כבר נפסיק ונחזור לקצת צניעות וטעם טוב?
אם נקום כולנו ונתאחד, אחיותיי הנשים, וננסה לצאת ממירוץ החימוש העוגתי הזה שהכנסנו את עצמנו אליו – כולנו נצא נשכרות (במקום סכרתיות). ומה נעשה עם הזמן שיוותר לנו? נוכל לפתח תחביב חדש. עוגות זילוף למשל?
עדי אני בוכה מרוב צחוק. והכל אמיתי!!!!! הייתי שם במסיבת מקראה עם העוגות המיוחדות . וזה כל כך את. כל כך מתאים לך להכין איזה משה ממוחזר….
את הורסת נקודה
יוחזר הכבוד האבוד לעוגות של פעם!!!
עדי…אם זה מנחם אותך…מזכירה לך שבאותה מסיבה הבאתי בהתלהבותי עוגת גזר!!! (בתבנית אינגלישקייק). וכולנו שמחנו כשהחזרתי אותה הביתה שלמה לשבת ;)
כמובן שאני זוכרת אותך לצידי במעמד ההעלבה. גם בתקופתי הנסיונית בוועד היית שם לצידי. אני מוצאת פה מגמה :-)
ויפה שעה אחת קודם :-)
תודה, איזה כיף לי לשמוע שצחקת. נכון שלא הגזמתי יותר מדי לגבי העוגות?
Adi Schmidek למה רק שעה קודם, אם אפשר שעתיים… :-)
עדי אחד החזקים. לא הגזמת בכלום. הכל כל כך נכון ואותנטי
בחייך היום הורים מכינים שולחן בר מצווה לאבא של שבת בגן
קטע חובה לכל האמהות. מצחיק בטירוף
חחחח וואו עדי זה כל כך נכון!!!
Comments are closed.